363 חודגן ושואד! 364 שנים נשמע כאן קולם של תינוקות בית רבן, שחקו פה ילדינו, ועתה הכל נדם, נדם לעד. הלב מלא עד גדותיו ואין עם מי להחליף מלה. אין אדם שיבין לרוחך. הנך מסתכל בפרצופים הסובבים אותך. הם ראו והחרי- שו! האם רק החרישו וכומה מאליה נתנו יד לנוגשן מי מהם הגיש כוס חלב לילד גווע וכמה מהם שלחו ידם בבזז מי מהם הבריח ככר לחם למשפחות שכנים רעבה וכמה מהם עזרו לנאצים ברצח ההמונים ז מסתכל אני בעיניהם ואינני מוצא רגש אשמה. הם חיים. לך, פתח מזוודותיהם והתיר צרורותיהם ומצאת את מעיל־הפרווה של קרובך, בגדי־שבת של חברך ועדיי חברתך! סדום ועמורה ניצלו מחורבן: אין זה, כי היו צדיקים בודדים ביניהם. מי יתנני ואמצא אחד שסכן נפשו! לשוא חפשתי בסוקולקה. פה ושם שמעתי על משפחה כפרית שהחביאה ילד יהודי׳ נתגלתה הדבר וכלם הוצאו להורג. מי הם גיבורים אלה זלא ידעתי ולא נודע מקום קבורתם — ולא אוכל לחונן עפרם!
שעת ידחוקה, עלי לחזור ליחידתי, שלשת ימי הצפיה בגרודנה לא נתנו לי להשאר זמן נוסף בסוקולקה. ואולי טוב הדבר, אין לי מה לעשות פה יותר • עלי להפרד מעיירתי לנצח ■ אולם איך אלך בטרם נפרדתי מאבי. הוא מת עלי בהיותי ילד רך. זכרונות מעטים נשארו מימי חלדו, אולם את העדח הרגשתִי שנים רבות, יום יום ושעה שעה • אני נזכר באמי המבכה אותו בלילות. איך לא אפקוד את קברו ן וכך שמתי פעמי לבית־העלמין. הנני חולף על פני הבתים ב״אוליצקה״ — הרחוב המוביל לבית־הקברות. לא אחת חשבתי בעברִי ברחוב זה; זה רחוב־המתים! כאן ישאו פעם את ארוני על כתפים לקצה הרחוב, יטמינוד. ובעפר, וחסל. חלחלה היתד. אוחזת אותי. ועתה — כלם מתו—איש לא לוום, איש לא קבר אותם. עצמותיד״ם נשרפו ואפרם פוזר בשדות על פני אירופד.. רוח נושבת בחוץ. אולי נושאת היא על כנפיד. את אבק האפר ממשרפות אושוויץ הרחוקה אל ביתת־העלמין בסוקולקה. בקרבת בית־העלמין אני פוגש את טקצ׳וק, הרוסי הגבוה, פקיד הנוטריון. הוא הכירני, ונלווד. אלי. בחרדת קודש אנא עולה אל בית־הקברות • הגדר הרוסד., אבל היכן הקברים? תלי־עפר מוגבהים ומצבות אין. אני עובר בין השורות לשוא אני מחפש את קבר אבי, סבא — אינני מוצא סימן להם ופתאום, בין השיחים אני רואה מצבת־אבן נוטד. על צדד.. בידים רועדות אני הופך אותה וקורא את שם דודי: מרדכי טיקוצינסקי ז״ל. הנני שואל את טקצ׳וק לפשר הדבר, וד.ו א מספר לי,
כי במצבו ת האב ן ש ל בית־העלמי ן היהוד י רצפ ו הגרמני ם א ת ככר העיר . כע ת הבינות י כ י רגל י דרכ ו ע ל קבר י בנ י עמי . האדמד . בוער ת תח ת רגל י — איננ י יכו ל לד.משי ך יותר . על י להסתלק , מד. ר ככ ל האפשר . אנ י חוז ר לבי ת שכני , לדשוט ה ולירוצקי . ה ם מנסי ם לשכנענ י להשאר , למכו ר א ת הרכוש , אול ם איננ י שומ ע יות ר א ת דבריד.ם . הילקו ט ע ל גב י ואנ י נחפ ז א ל מח ח לעיר . מכוני ת צבאי ת עומד ת בככר־העיר . אנ י ר ץ לעבר ה ומצלי ח לקפו ץ בטר ם תצ א צפונד. , לעב ר הגבול . דמעו ת זולגו ת מעיני , אנ י מני ף יד י א ל מלווי , נוטד . יד י א ל סוקולקה , לסוקולק ה שלי , ז ו החיד . בלב י לנצח .