369 זכרונם לכרכה 370 צפרא הימן נר־נשמה להורי ז״ל כל אחת מאתנו, בנגעו בפצע הממאיר, אשר שואה שמו, חש רטט של קדושה, — בחינת "של נעלך מעל רגלך", והכאב, אשר במשך השנים, נתכהה, שוב עולה ומציף את הלב. ואין לנו אפילו חציה של נחמה, אשר בצרת הרבים כל מי שאבד את יקיריו נושא את צערו, אמנם בצוותא, בצוותא הגדולה ביותר בהיסטוריה, כי מעטים מבני עמנו, לא נפגעו. אחת הדמויות המרכזיות בחיים הצבוריים של הדור ר׳ בצלאל זאקהיים האחרון בסוקולקה, היה הרב ר׳ בצלאל זקה״ם. הוא נולד בריז׳ינוי׳ למשפחת "הקדושים", שני האחים ישראל וטוביה, אשר מסרו נפשם על קדוש השם, בעלילת־הדם, לפני 400 שנה, מכאן השם: זקה״ם, "זרע קדשם". המשפחה הזאת מתייחסת, — לפי המסורות ותעודות עתיקות, שעברו מדור לדור, — לר׳ יוחנן הסנדלר ודוד המלך. בעשרים השנים האחרונות, היה ר׳ בצלאל "מורה הוראה" בסוקולקה, בצעירותו היה סוחר. בימים עסק בפרנסה ובלילות —בתורה. הוא היה בעל־מוח חריף מאד, שנון וממולח, מפליא את שומעיו בהברקותיו בדברי־תורה וגם בשיחות־חולין. בתפישתו המהירה חדר בנקלה להויות העולם, והעדר השכלה של בית־ספר כמעט שלא הורגש בו כלל.
הוא מצא שפה משותפת בקשרים עם זקנים וצעירים כאחד. בתורה היה שופע כמעין המתגבר, אך גם בשיחת חולין היה מבריק, ומפולפל, מלא הומור. למרות כשרו- נותיו המצוינים, הייתה בו מידה של בטלנות, שתלמידי חכמים בדורו הצטיינו בה. פרנסתו קשה, והיה עמוס דאגות הקיום. את כל לד.ט נפשו ושפע מרצו השקיע בעזרה לבריות. אדם יחיד זה היד. מעין מוסד לעזרה סוציאלית. המצאותיו לר׳שי ג אמצעים לעזרה, לא ידעו גבול. תמיד נמצא תחת ידו הכסף הדרוש לנצרך בבואו אליו. מובן ר׳ בצלאל היד, עושד, ומעשד.: היד. מאסף כספים בין מכירים וירידים וגם זרים. אך קודם היה מפריש משלו, מן המעט שהיה, לו ברחקו. הוא החשיב את הצרקה, אך בעיקר נטה לעזרד, לשקומו של אדם. "להעמיד אדם על רגליו", הייתה לו מטרה ראויה לשמה וד,יד, מוכן לעשות הכל. להגיש עזרד, כספית ולהדריך בעצה נבונה. כמובן, היו גם מקרים משונים בשטח זד,. בסוקולקה לא היו אוטובוסים וכמעט שלא נראו מכוניות. העגלונות היתה אחת הפרנסות המקובלות בעיירד, וד,יה, אם נתפגר סוסו של אחד העגלונים, מיד הייתה דרכו אל הרב, וד.וא נדרש ונענה. ומעשה בוולוו ל העגלון, שהופיע בביתנו וזעק: "רבי, סוסי נפל, אנד, אני בא!" וד.וא מע ד וד,תעלף. הרב פנה אליו: קום, ר׳ וולוול, יר,יד, סוס!" מיד קפץ העגלון בשמחה על רגליו.
חנוני, בעל-מלאכה, שנזקק לעזרה, ולשיקום, נעזר ונתמך ובלבד שיבנה, האיש. והעזרה ניתנה, בדרך של כבוד. האיש לא היה, צריך להרחיב את הדיבור על צרותיו ולבקש רחמים. ר׳ בצלאל סלד מן התחנונים, היה, מפסיק את הדבורים: ״ובכן בקיצור!״ למראית-עין היתה