373 זכרונם לכרכה 374 אמנו היתה מכונה בעיר "חנה נחמה־עס", אף היא היתה ידועה, כאבא, בעזרת ה לבריות, בדרך מיוחדת לה. נשים בסוקולקה לא נהגו ללדת בבתי־חולים אלא בבית. אם היתה יולדת במשפחה, היתה אמא מתבקשת להיות על ידה. וכן בין שכנות וידידות, ובעיקר, נשים של עניי העיר. רבים היו הלילות בהם נעדרה אמא מן הבית, מסבד. זו. היתד. לה ידיעה ברפוי פצעים ובטיפול במחלות. מדחום, בקבוק גומי ושאר אביזרי רפוי ביתי, שד.י ולנו, תמיד לא נמצאו בבית ׳ אלא בהשאלה ואם היו נחוצים לנו, היינו הולכים לחפשם אצל שכנים או עניים. בלילות־שבת, אחרי הדלקת הנרות, היתד. אמא שולחת אותנו, הילדים, להביא חבילות לבתי עניים. לזה צנצנת מרק עם אטריות ונתח־עוף; לזד. — חלד.; לכאן — עוגד., רבד. של מרקחת בית וכדומה. ואנחנו — מה אד.בנוה שליחות זו! היינו אורחים רצויים בבתים הללו. היו מראים לנו את הרך הנולד, היו מעתירים עלינו שפע של ברכות, היינו חשובים! בעלת־בית למופת היתה אמי. לפי מעמדנו, היתה אצלנו רמת חיים אמידה בסוקולקה, אך תמיד לא הספיקה ההכנסה לעומת הצורך. היה צריך כשרון לנד.ל בית כגון זה. ואמא עמדד. במשימה בכבוד. עוד קו מיוחד היד. לביתנו: הורי ידעו לכבד סוד זולתם ולא ידעו מד. זאת רכילות, הם זכו מאמון רב מצד הבריות. הרבה נשים היו באות לאמא להשיח לפניה את מר לבן. ומצאו אוזן קשבת. ואבא — לא כל שכן.
אזכיר עוד, ולו גם במלים מספר, את צל האחותי, את בעלה ברוך ושני בנידם יצחק וחיים. את סבתי נחמד. ואת כל בני המשפחה הרבים, הדודים, הדודות ובניהם, אשר יחד עם שאר קדושי עמנו, סימנו תקופה, שעברה מן העולם בנסיבות כד. איומות. נזכירם ביגון ובגאון ויהיו נא־־להם דברי — נר־נשמה. יהודית פוזניאק־פרוינד לזכר כל משפחתי אבי רב ליב פוזניאק; אמי מרת רבד. פייגל פוזניאק; אחי דב, יושע, עבך פוזניאק; אחיותי דינה, שושה פוזניאק; 1) דודי, אחיו הבכור של אבי, שאול פוזניאק; דודתי חוד,לד. פוזניאק וארבעת בנידם; 2) דודי יוסף פוזניאק, דודתי טאתי פוזניאק. 3) דודי חיים פוזניאק וששת בניו, דודתי פרומד. פוזניאק. 4) דודי אברד,מל, דודתי מינדלי וששת בניד,ם. זכרונם לברכה. יקירי וכל משפחתי הנעדרים. קשה, מאוד היא השתיקה האלמת, לה נקלעתי רבות השנים רוויי הסבל וד,עצב, בד.עדרכם מן החיים. קשה, להעלות את הדברים, את זכר כל הנפשות היקרות שד.לכו בעינים עצומות לד,שמד ה בידי הצורר הנאצי ימ ח שמו. מד, טעם לחיי בלעדיד,ם, לנשמתי הדווי לאין־סוף ביגון ועצב. אני זוכרת את ביתי, כבית יהודי חם־לבב, בו מצא כל נצרך אוזן קשבת ויד נדיבד, מושטת לעזרד,. הורי היו אנשים צנועים וטובים, וגם אחי ואחיותי הלכו בדרכם לא להתבלט ולא קפצו־בראש, גאותי עליכם, יקירי.
אני זוכר תהלילה בו עזבתי אתכם בבית ונפרדתי מכם לנצח, הייתם מלאי חרדד, לגורלי בצאתי לעולם הרחוק לבדי. אמי כד, דאגד, לי לשלומי. אבל ידעתי, היד, לי בית טוב אך לא ידעתי ולא האמנתי, שלא תזכו לראותי עוד במו עיניכם, גאה שלא אכזבתי את תקוותכם, הקימותי משפחה בארץ. יר,יר, זכרכם ברוך. י. זמיר ר׳ ברוך צבי ב״ר שלום הלוי ז״ל׳ סופר סת״ם (נספד. בידי הנאצים הארורים בגיטו ביאליסטוק) ברצוני להנציח את שמו של חותני המנוח, בקוים לדמותו. זכיתי להכירו בתשרי תרפ״ב 1921, כאשר סופחתי למשפחתו וחייתי במחיצתו עד תמוז תרצ״ג, שנת עלייתי ארצד,. ר׳ ברוך־צבי היד, בעל סגולות רבות ומידות טובות, של אחוד, ואד,בת הזולת, אשר בא בצל קורתו. צנוע בהליכותיו, ללא כל יד,ירות. סיסמתו: "ואד,בת לרעך כמוך״ — היתד, טבועה בדמו ונר לרגליו בכל עת. בכל זמן שד.ותי במחיצתו לא שמעתי מפיו מלת עלבון לאדם, אפילו שלא בפניו, וד,וא גם לא מצא דופי באנשים שד.תנכלו לו, וד,יד, תמיד דן כל אדם לכף זכות. כעסקן צבורי רב־פעלים, עשה בהתמסרות ובנאמנות. לא היד, מוסד של צדקה בעיר, שלא פעל בו בלב ובנפש. ביחוד עסק בענינים דתיים בביד,״כ הישן בסוקולקה,