165 דוד ירדני 166 סוקולקה מיום עלייתי ארצה, ב־1923, לא פסקו געגועי לסוקול־ קה עיירתי, שם נולדתי וחונכתי. בה ביליתי את ימי נעו־ רי. כאלו נבא לי לבי, כי יירד הכליון על עירנו. החלטתי להגשים את שאיפתי לראות את עיר מולדתי והתגברתי על כל המכשולים, שעמדו בדרכי. קשה היה עלי לעזוב את הארץ; בתור מפקד־גדוד ב״הגנה" הדרכתי קורס מפקדים. ובגמר הקורס קיבלתי חופש ויצאתי לדרך. נסעתי כתייר לתערוכה שהתקימה בעיר לבוב. בקרתי בתערוכה, במוסדות הציונים, בחלוץ, בכל מקום קבלוני בסבר פנים יפות. יהודי לבוב היו צמאים לדעת ולשמוע על החיים בישראל והקשיבו בענין רב לדברי על חיי הארץ ובנינה. מלבוב נסעתי דרך ווארשה לביליסטוק. יצאתי לבקר ברחובותיה של ביליסטוק שהכרתי היטב עוד מלפני עליתי ארצה. זה היה ביום שגי בשבוע, בו מתקיים יום השוק בסוקולקה. זה הוא יום פדיון, שיהודים מחכים לו בכליון * עינים כל השבוע. החלטתי לנסוע הביתה בערב, בגמר השוק, אחרי שהאכרים יעזבו את העיר. יצאתי לדרך באוטו הנוסע לגרודנה לפנות ערב והגעתי לסוקולקה.
את הפגישה עם אמי ועם אחי ואחיותי לא שכחתי ולא אשכח כל ימי. אחי ואחיותי לא הכירוני, אמי חבקתני ונשקתני ולא חדלה מהסתכל בי. בעליתי ארצה הייתי עלם צעיר ורזה. מעולם לא עבדתי בבית והנה עברו 12 שנה, שנות סבל רב ועבודה קשה, במחצבות ובכבישים, בפרדסים, ובייבוש ביצות, בבנין ובשמירה, ואנוכי הייתי שזוף ושרירי, ועוד הרבה שינויים חלו בי. הבית נתמלא אנשים מכל העיר. חברים וקרובים, שכנים שבאו לראותני ולברכני, ולהשתתף בשמחת ביתנו. ואני הרגשתי אושר שזכיתי ליום שכולו טוב, לראות את משפחתי ואת עיירתי סוקולקה, שכּה התגעגעתי להם. בני עירנו התענינו בארץ־ישראל והקשיבו רב קשב לסיפורי על חיי הארץ ובנינה. עיניהם נוצצו ברשפי אש. ודומה היה, כאילו יקומו כולם כאיש אחד ויעלו ארצה. הרצון לעלות אחז בכל תושבי עירנו. למחרת יצאתי לטייל ברחובותיה של סוקולקה, ונדמה בשנת 1933
היה לי כאילו הבתים הנמיכו קומתם או שקעו במקצת. רחובותיה נעשו צרים יותר, אף אם לא נגרע חינם בעיני. ונהפוך הוא. הקשר אל עיירתי נתגבר בי. טיילתי ברחובות ונהניתי מכל אשר עיני ראו. הכל היה כה מוכר לי; הנה בית־הספר של המורה קונשט ("חדר מתוקן") בו למדתי. הנה בית־הספר של המורה קפלן ובית־הספר של המורה הלל לוין ושל האקושער; הנה "התלמוד־תורה", החדר של קוזניצער המלמד, המלמד מרוז׳ינאי. הזמנים לא השתנו בעיירה. הלימודים נמשכים בחורף כל היום והתלמידים חוזרים הביתה בערב לאור הפנסים, שכל ילד החזיק בידו. הנה בית־הכנסת הישן, בית־הכנסת החדש בית הכנסת הגדול ("די שול"), ששחקנו ליד קירותיו בכפתורים (שפאני־וואנד) ורצנו לראות את החופות, שנערכו ליד בית־הכנסת. כיצד רקדו המחותנות לפני החתן והכלה ובידיהן עוגה גדולה, עם כל מיני קישוטים צבעוניים, לשמח חתן וכלה. מן ה״דאם ליודאווי" (בית־העם) של התיאטרון הגעתי לרחוב אוליצקי ועמדתי ליד בית־המדרש "שולחן ערוך", מקום בו למדתי גמרא, ומדרש, מקום בו חונכתי ושחקתי וביליתי את ימי נעורי. אבל לא מצאתי בסוקולקה את אותם החיים, אותה העליצות, אותו הנוער שהיה בה לפני עלותי ארצה. רוב הנוער עזב את סוקולקה והיגר לכל פינות העולם. רחובות העיר שוממים, ביחוד בערבים. המצב הכלכלי של היהודים קשה. השלטון הפולני מציק להם על כל צעד ושעל. המסים כבדים והרווחים דלים.
שנה שלמה ביליתי בסוקולקה והסביבה. רציתי לראותה בקיץ ובחורף. את הנהר בקפאונו ואת עגלות־החורף והשלג היורד טיפין־טיפין על הפנים. ראיתי הכל כדי לרענן בי את תחושת הקשר לעירתי. אותה שעה לא חשבתי על פרידה לנצח. יפה וטובה היתה עירנו, מעטים האמידים בה, רוב תושביה אנשי עמל או של המעמד הבינוני, יהודים תמימים וישרים. שמחה בעירנו היתה שמחת הכל. ובבוא אסון השתתפו בו כל בני העיר. נפרדתי מסוקולקה, ממשפחתי, קרובי וחברי, שבאו ללוותני בצאתי. לא חשבתי שאני נפרד לנצח מכל היהודים הטובים והמכובדים האלו.