167 זכרונות 168 יצחר, קונשט — אמנותי האוליצקי אחד הרחובות בעיר סוקולקה, החוצה את רחוב ביליסטוק, היה רחוב האוליצקי, הסמטה בה גרתי וביליתי את ילדותי. ואף מהאוליצקה נמשכו רחובות צרים וקצרים, כענפים רכים באביב. בתחילת הרחוב משך תשומת לבו של כל עובר ביתו רחב־המידות של הגביר, על חלונותיו הגבוהים ומרפסותיו המרווחות. וממולו — ביתו הקטן המטה את ראשו המכוסה רעפי־עץ ומציץ לעולם בחלונות מכוסי פיח, בו חי ועבד סוניה הפחח, מעלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה. סמוך לכאן עמד בכל תפארתו והדרו בית־מדרש יפה של "השולחן ערוך". חלונותיו העגולים והגבוהים נסכו אור וזוהר לרחוב. בהסתכלי באור השופע וזוהר מחלונותיו, שמעתי את קולותיהם המתוקים והנעימים של המתפללים תופשי תורה, שאחד מהם היה אבי זצ״ל. מבקריו הקבועים שנשארו בזכרוני כמו חיים הירש, איש בדמותו ובתארו, מלאים הוד ומפיקים נוגה, מתנצחים ומתנגחים באהלה של תורה: השמש הישיש, הגבאי, בעל־התפלה בעל־הקריאה וביחוד המתמיד שישב ב״שולחן ערוך" זה ולמד תורה יומם ולילה. חצר בית־המדרש היה ליד ביתנו ששפע תמיד חמימות, צהלה והמולה של ילדים רכים, שאבי ז״ל היה מורם ומחנכם. חדותם וצחוקם מלא את הרחוב. כמעט ליד כל בית היה שתול עץ דובדבן, אזדרכת או סתם פרחים של חן וקסם, שהפיצו ריח מלבלב ומשיב נפש.

מו ל בית־המדרש, כמ ו תלו י באויר, עמ ד צרי ף ב ן שלוע ז קומו ת של, פעשק ה ד י קליינע, מל א שכני ם מפנ ה לפנה, ובלי ל שש י ידעת, לפ י מספ ר הנרו ת שהאיר ו מכ ל חלון, א ת מספ ר השכני ם המזמרי ם זמירו ת השבת. אוהב י מלאכ ה רבי ם הי ו באוליצק ה: סנדלרים, חייטי ם תופש י אמות־מידה; נפחי ם בסדנ א ופטישיה ם בידיהם, וה ם מלווי ם א ת עבודת ם בשיר ה ובזימר ה; שואב י המי ם שפרנסת ם היתד. ע ל שת י בארו ת המים, משיב י הנפש, שהי ה בחצ ר ש ל הגב״ ת זוקובסקא. ג ם משוגעי ם הי ו ברחוב, ג ם רופ א ועורך־דין, ומילד ת העוזר ת להבי א לעול ם חיי ם חדשים, אי ש אי ש ומקצועו. הומד. הרחו ב קו ל עבודת־יציר ה ולמוד־תורד.. בעלי ־ מלאכד., למרו ת היות ם עמלי ם קש ה להבי א לחמם, ל א וותר ו לשבת, אחר י יו ם עבודד. מיגע, ע ל פר ק משניו ת שלמד ו בי ן השמשות, בי ן מנח ה למעריב. א ף היגו ן ל א פס ח ע ל הרחוב, ב ו עבר ו לוויות־מתי ם ש ל העי ר סוקולק ה בדרכ ם האחרונד. לבית־הקברות, בקצד. הרחוב. גדלי ה ויסמ ז הנסיע ה לארץ־ישרא ל אחר י מלחמ ת העול ם הראשונד., תקפ ה רוסי ה הקומוניס - טי ת א ת פולניד. וכבש ה אותד.. מקצ ת מ ן הנוע ר בסוקולק ה נט ה אחר י הקומוניזם■ ובזמ ן נסיג ת הרוסי ם מפולניד. נפ ל פח ד ע ל הנוער, היהוד י שהיד. שעי ר לעזאזל. בעינ י הבולשביקי ם נחשב ו ד.יד.ודי ם כבורגני ם ושלח ו אות ם לסיבי ר ובעינ י הפולני ם הי ו ד.יד.ודי ם בחזק ת קומוניסטי ם והרב ה מיהוד י סוקולק ה הי ו בי ן הרוגי־מלכו ת בפולין.

בני נוער יהודים מעיירות פולין נהרו דרך רחובות סוקולקה, עם נסיגת חיילי רוסיה, מי לרוסיה ומי לליטא, עד שיעבור זעם. אני, ועוד מאות כמוני, עברנו את הגבול ונכנסנו לשטח ליטא. חלק מועט מן הנוער הצליח לנסוע מליטא, דרך גרמניה, לארץ־ישראל, אבל רובם שבו לפולניה, כאשר שקטה הארץ, כי בליטא היה הכרח להסתתר מעיני המשטרה, שתפסה ורדפה אחרי הפליטים היהודים. יהודי ליטא נתנו לנו מחבואים בעליות הגג (אויפן בוידעם) או במחסן אפל, כי גם עליהם ריחף איום של עונש חמור על המצא מסתתרים בביתם. חזרתי לסוקולקה כשוך הארץ קצת ומחשבה אחת בלבי — עליה, לעלות חיש לארץ. בשנת 1921, ביום של שלהי חורף, השלג נמס במקצת, האדמה חלקלקה, ההליכה קשה, מתחלקים ונופלים, הלכתי לתחנת הרכבת והורי מלווים אותי, נוסע לארץ־ ישראל. בבית היתה הפרידה עצובה, הוריי בכו, הרי הם נפרדים מבנם לתמיד, בכו, דאגו לי שלא יקרה לי אסון בארץ השוממה, בין ערבים פראים. בכו ולא ידעו על מה. בכו, הם לא ידעו כי הטרגדיה האיומה מתקרבת על היהודים הנשארים בגולה ויסודות העולם מט־ים ליפול. לא חשו שגורלם נחתם לכליה, ורק פה בארץ מקום מבטחים וחיים לעמנו.