Deborah

... לא קראה לו. פנתה וחזרה לצאת, והוא יצא אחריה. בחח, שוב באותה חצר מארכת של בית החסידים שבילדותו, שוב לא היתד, עוד נערה בהירת־ השער. לא ראה כיצד נעלמה ממנו, אך לא היתה. אבל ליד גדר הנסרים עמדה נערה אחרת, שחורת־שער, לבושה בשמלה כהה וחגורה סינר שחור ונעולה נעלים גבוהות; משיצא החוצה נפנתה הנערה והתחילה ללכת ממנו. חכי־נא חכי־נא — קרא והלך אחריה, אף השיגה מהר. עבר על פניה, עמד והביט בה. היא פרצה בבכי גדול, ומתוך הבכי קראה בקול קובל ואומלל באידיש: דו לאזט מיד ווארטען, דו לאזט מיד ווארטען! חבקה בזרועותיו ובכה גם הוא. מתוך הבכי שאל: את דבורהלע, את דבורהלע ש.. . ש,.. ז נענעה בראשה והתייפחה בבכי מר, ואף הוא בכה בכי רב. חיבק ואמר לה, אף הוא באידיש, דו נאריש קינה דו נאריש קינד, ואף כי היתד, נמוכה בהרבה מאחותו דבורה שגיספתה שם ׳ באושבינצ׳ים (שאחותו דבורה קומתה תמירה היתד, וגמישה ונערה זו לא היתד, דומה לה בפניה אלא במקצת) — היתד, היא זאת. שאל אותה, אם כבר היתד, שם, בפנים, ונתכוין בשאלתו, אם כבר היתד ■ בביתו, בחדרו, — והיא לא ענתה לו דבר. הביט בה במבט קופא ועם זאת חודר, באיזו עינים חומות ירקרקות, שח ש בהן עיני הגורל. הביט בו במבט ממושך וחודר וידע מי היא, שבאה משם, מהעבר ההוא...