מרות המשפט העירוני לא חלה על היהודים. באינסטנציה הראשונה נשפטו יהודים על־ידי בית־דין יהודי. על פסק־דין כזה אפשר היה לערער לפני "הוואיעוואדא" וה״סטראסטא" ואפילו אצל המלך. בית המשפט היהודי היה מורכב מהרב׳ מיועץ החוקים וממשקיפים ("לאווניק") שנבחרו על־ידי הקהילה. סכסוכים בין נוצרי לבין יהודי מובאים היו לדיון לפני בית הדין היהודי בהשתתפות ה״וואיעוואדא" או ה״סטאראסטא". המשפטים התנהלו בביודהכנסת. בית־הסוהר שהיהודים היו צריכים להחזיקו על חשבונם, נמצא גם הוא ליד בית־הכנסת. חוקי בית־המשפט היהודי שכללו 12 סעיפים, כתובים עברית ופולנית, חקוקים היו לעיני כל על גבי ) כתלי בית־הכנסת. היהודים העניקו ל״וואיעוואדא" בעד השתתפותו במשפטים 100 "גולדן" בשנה, וכן מתנות גלויות וחשאיות... תחילה היו זכויות היהודים בבנדין מוגבלות. היה עליהם לגור רק ברובעים מיוחדים בלבד, ולהתעסק במסחר בימים מסויימים של השבוע. גם כמות הסחורות מוגבלת היתה. בימי המלך קאז׳ימיאז׳ יאגאלו, 1453, עלה בידי היהודים להשיג יתר זכויות, אם לא מלאות. על עיסוקם של היהודים שעסקו במסחר חוץ תוכיח העובדה, שבשנת 1695 השתתף ביריד לייפציג יהודי מבנדין בשם משה בנ ד י נ ר.
ב־1527 השוו ה זיגמונ ט הראשו ן א ת הסוחרי ם היהודי ם בזכויו־ תיהם ע ם הסוחרי ם הפולני ם ביח ס למכ ס ומסים, ר 15 שנ ה לאח ר מכן כב ר חכר ו יהודי ם בתי־מרזח, ועסק ו במסח ר הספיר ט ובעסקי ם אחרים שהי ו עד־כ ה אסורים. בימי המל ך סטאפא ן באטור י הות ר ליהודי ם לגו ר במרכ ז העיר, ולמכור א ת סחורותיה ם בשו ק הכלל י יח ד ע ם הסוחרי ם הנוצריים. בשנת 1592 נתבע ו שלטונו ת העי ר על־יד י המל ך זיגמונ ט השלישי, שיהי ו למג ן לזכויו ת היהודי ם והטי ל עליה ם אחריו ת ע ל פגיעה בהם. חרות מלא ה השיג ו היהודי ם בימ י וולאדיסלאו ו הראשון, שהעני ק להם זכויו ת מלאו ת שאינ ן נופלו ת מזכויו ת הנוצרים. כל פע ם שהוכת ר מל ך חד ש בפולין, שלח ו אלי ו יהוד י בנדי ן משלחת, שביקש ה ממנ ו לאש ר א ת זכויותיהם. מגילת־קל ף שאושר ה על־ידי המל ך יא ן סוביאסק י שמור ה ע ד היו ם בעירי ת בנדי ן בקופת־ ברזל חתומה.. אחרי עלית ו ש ל סטאניסלאו ו אוגוס ט פוניאטובסק י ע ל כס א המלוכה, יצא ה אלי ו משלח ת יהודי ת שחזר ה ביול י 1766 ועמ ה מגיל ה חדשה חתומ ה ביד י המל ך בכבוד ו ובעצמ ו והנוטריו ן הממלכתי. ג ם תעודה ז ו שמור ה בארכיו ן בבנדין.
לשם הטבת מצבם נקטו היהודים כל מיני אמצאות. בפולין היה קיים אי־פעם מס שנקרא "מס ארובות", כל יהודי חייב היה לשלם 30 גרוש בעד כל ארובה שבדירתו (לא יהודים שילמו 6 גרוש). והנה הביאה המצוקה את היהודים לכך, שצירפו את הארובות בבית אחד לארובה משותפת. ה״המצאה" נתגלתה, האשמים נענשו והוגלו ׳מהעיר — ובתיהם הוחרמו. במלחמתם על זכויותיהם נלחמו יהודי בנדין אפילו נגד ועד ארבע ארצות, שגרם להם לפעמים איזה עוול שהוא. "מהפכה" כזו פרצה ב־1666, ונחוצה היתה )התערבות השלטונות. מקרים דומים של התמרדויות נגד ועד ארבע ארצות לא היו נדירים, ותולדות בנדין היהודית יודעות לספר על עובדות לא מעטות ממין זה. היהודים הראשונים שהגיעו לבנדין נתיישבו מאחורי חומות־ המגן של העיר, באזור הרחובות זאולאק ומונז׳איובסקא של היום, אחר־כך באזור הרחוב זאוואלע ולבסוף בסביבות הרחובות ריבנא וברק יוסלביץ (מקודם קאזאנסקא) • במאה הט״ו הוקם באותו הרחוב בית כנסת בנוי עץ, ובתקופה זו נוסד בית הקברות הראשון ששרידיו נראים עד היום ברחוב זאוואלע, שהשתמשו בו עד שנת 1831. כאן באו לקבור לא רק נפטרי כנדין, אלא גם מהסביבה כולה: מיסלוביץ, בויטן, טיכו, חוז׳וב ושילצה (בית הקברות הישן הזה נהרס כולו בידי הנאצים — המתרגם).
הואיל ובית הקברות נמצא בתוך שטח העיר שח ל עליו "מעשר" לרשות הכנסיה, התחייבה הקהילה היהודית עוד בשנת 1588 להכניס לקופת הכנסיה בעד כל בר מינן תשלום מיוחד, שנקרא "מס קבורה". על רקע זה נתעוררו לא פעם סכסוכים בין הכומר והקהילה. אירע, שיהודי בויטן קברו בחשאי את מתיהם, כדי להתחמק מהתשלום והקהילה לא שילמה את המס המגיע לכנסיה, ובגלל זה תבע הכומר הבנדינאי, יא ן קאטולצקי, למשפט את הקהילה באשמת מעילה בחוקים הקיימים. בתור עד הביא הכומר אשד. יהודיה. שאישרה ב־5 במאי 1687, כי יהודים זרים באים לבנדין וקוברים את מתיהם בבית־העלמין. המשפט הזה נמשך 8 שנים והגיע אף ללשכת הבישוף בקראקא. הכומר הוכיח, שיהודי בויטן מאוחדים עם קהילת בנדין ושאין קיים במיסלוביץ ביודכנסת ואף לא בית עלמין. הכמרים של מיסלוביץ וגרויצה נתבעו לחקור בדבר. נגבתה עדות של יהודים שונים, שהושבעו בבית הכנסת על אמירת האמת. אחרי חקירה ודרישה הוצא פסק־דין, שעל הקהילה בבנדין לשלם לכנסיה את "מס הקבורה" המגיע ממנה. חיי היהודים בבנדין התרכזו סביב בית־הכנסת. בראש הקהילה עמד הרב וארבעה דיינים, שתפקידם היה לפקח על מוסדות הקהי - לה: חברה קדישא, תלמוד־תורה, ביקור־חולים, "מעוז לדל" (מוסד לכלכלת עניים), הכנסת־כלה, מלביש ערומים והלואות חן (כעין מוסד גמילות חסדים).
על המוסדות האלה הוטלה המעמסה אחראית, הואיל ולבנדי ן כעיר השוכנת על הגבול, מגיעים היו פליטים שגורשו מארצות שונות ומצאו כאן מקום מקלט, ומשום כך לא היה מצבה הכספי של הקהילה טוב ביותר ותמיד נזקקה להלואות, כדי לעזור לאנשים בצר להם. ליד בית־הכנסת קיימים היו "חדרים" וישיבה גדולה. מפורסם ביותר היה הרב ר׳ נתן מייטעלע, שהיה גם ראש הישיבה. כאשר נשקפה בשנת 1587 סכנה לבנדין מצבאות מכסימיליאן סימטא בבגדיו על "הגבעה". א געסל אויפן "בערג" ; - 217 -