אריה שחייצ ד / מאב ק הפוע ל היהוד י במשט ר הצאר י ן■■ נדין, כעיר־התעשי ה ומסחר, מאוכלס ת הית ה רוב ה יהודים, 1■■! שעסק ו במסחר, בתיוו ך ובמלאכ ה כגו ן — חייטות, תפרות, נגרות, צבעו ת׳ וכר. רוב ם נאמנ י ד ת ומסורת, חסידי ם ומתנגדים. החסידים התפלל ו ב״שטיבלעך׳ שקרויי ם הי ו ע ל שמו ת הרביים, כמ ו חסידי גור, קוצק, קרימולוב, רדומסק, סוכצ׳ב, ועוד. לקרא ת החגי ם הי ו הם מניחי ם א ת בני־משפחותיה ם ונוסעי ם לחצרו ת הרביים, ליהנו ת מזיוום; לזכו ת בברכת ם ולבלו ת במחיצתם. משחזר ו לבתיה ם הי ו מספרים נסי ם ונפלאו ת ע ל הרבי, ממ ש ספור י אגדה, ובהשרא ה ז ו נתונים הי ו ע ד לנסיע ה הבאה. החסידים האמידי ם הי ו מעניקי ם לו, לרבי, פדיו ן נא ה תמור ת ברכתו והי ו יושבי ם ברא ש השולחן, לידו ׳ ואיל ו ׳,עמך", שמביאי ם הי ו לרבי א ת פדיונ ם המוע ט שחסכ ו מפ י בני־ביתם, הצטופפ ו לי ד שולחנו, אך קבל ו הכ ל באהבה, ר ק כד י לזכו ת ולהושי ט ל ו י ד "לשלו ם עליכם". ה״מתנגדים" הי ו נמני ם ע ם החוגי ם המשכילים, מגולח י זקן, לבוש י בגדים קצרי ם וכותנו ת ע ם צוארו ן ועניב ה ענודה, דוגמ ת הגויים, רחמנ א לצלן. אמנם, ג ם ה ם הי ו שומר י מצוות, א ך ל א האמינ ו בפולח ן הרביים. הללו התפלל ו בביודהכנס ת הגדול, א ו בבית־התפיל ה הנקר א "דייטש ע שול". בעיני החסידי ם הי ה כ ל ספ ר חילונ י בבחינ ת "טריפ ה פסול".
גם לימוד התנ״ך לא היה מקובל. ילדיהם היו לומדים ב״חדרים״ ובישיבות, בנותיהם היו משועבדות לרצון אבותיהן, וכאשר הגיעו לפרקן השיאון — ולא אחת למורת־רוחן. מחלוקת תמיד נטושה היתה בין החסידים למתנגדים. רב העיר, יד׳ יששכר בעריש גרויבארט ע״ה, היה יהודי פיקח, נוח לבריות ומהמקורבים לציונים, אם כי לא בגלוי, מחמת אימת החרדים. הוא התיר למטיפים ציוניים לנאום מעל בימת ביודהכנסת שהיה בפקוחו. הקנאים, שעינם צרה היתד. בכך, הפריעו לנואמים לשאת דרשותיהם, הטילו לתוכו אבנים, ניפצו שמשות החלונות והדברים הגיעו לידי חילול הקודש. זכורני, שבא פעם לבנדין המטיף הציוני הנודע הרב יצחק ניסנבוים ז״ל (ניספה בוארשה בשנת 1943). התכוננו החרדים "לקבל פניו" בהשמצות ובגידופים, כרגיל. בהיוודע הדבר לציונים "המתנגדים" עשו גם הם הכנות משלהם — וידם היתד. על העליונה. הרב האורח נאם בבית הכנסת ללא הפרעות (פרטים על־כך במדור "בקורי אישים בבנדין״ — המערכת). בעת ההיא, המאה העשרים, חודרת לעירנו הציונות, כובשת לבבות וראשוני הציונים מתארגנים ופותחים מועדון וספריה. מנהל בית• הספר, ג ו ל ד ש מ י ד ט, מתבולל, שההתעוררות הלאומית ■הרגיזתהו, אסר על תלמידיו לבקר במועדון הציוני, ולא — יגורשו מבית־ספרו. אני, תלמידו, לא שמעתי בקולו והייתי מבין מבקרי המועדון, אך המנהל לא העז להרחיקני, בידעו, שבית הספר שלו עתיד להתמוטט בעשותו כי.
מצבם הסוציאלי של היהודים בבנדין היד. אז גרוע בהרבה ממצב הפולנים, שהיו אנשי עמל ופרוליטרים מבטן ומלידה, אם־כי גם מצבם הם היה רחוק מלהניח הדעת. הפועלים הפולנים התגוררו בפרברי העיר, בתנאי שיכון דלים והתקיימו קיום עלוב, כי רוב ׳משכורתם בזבזו בהוללות ובשתית יי״ש, ותמיד ראינום שיכורים ולא דאגו למשפחותיהם. לשם מלחמה בשכרות נוסדה אז אגודה בסיסמת: "הלאה האלכוהול, הלאה העשון ו" גם תנאי העבודה היו אז קשים ביותר, ללא חוקים להגנת חיי הפועל. במקרה של תאונה בעבודה. במכרות הפחם, מתחת לפני האדמה, עבדו9 שעות ביום, ובבית־החרושת— עד12 שעות. במלחמה להטבת תנאי העבודה פרצה השביתה הראשונה בבית־ החרושת ליציקודברזל. הדרישה היתד.:8 שעות עבודה ותנאים סוציאליים מינימאליים. כאשר צעדו השובתים בתהלוכה שנישאו בה דגלים אדומים וכרזות והגיעו לשוק החדש, מצאו את הדרך חסומה על־ידי קווקים רוכבים על סוסיהם, כידונים נוצצים בידיהם ורובים לשכמיהם. ניתנה פקודה להתפזר, אך השובתים לא נרתעו. עלה אחד מהם על הבאר, שהיתה מצויה במרכז העיר, חשף את חזהו והכריז: "ירדנא בי! בין כך לא תוכלו לעצור בעדנו להלחם במעבידים המנצלים והמוצצים את דמנו!י פועלים, אנו נמשיך לצעוד ללא חת נחיל״!. ״הננו צועדים!״— ענו כולם. התהלוכה זזה קדימה, ולא נגעו בה לרעה.
גם הפועל היהודי, שעבד בבתי־המלאכה השונים, היה מנוצל די צרכו. יום עבודה — 16 שעות. היו אף מקרים של התעללות בו. לא יפלא, על כן, שהתחילה תסיסה בקרב הפועלים היהודים שהושפעו מרעיון הסוציאליזם הבא להטיב את מצבם. עלי עוד להזכיר, שברחוב היהודי בבנדין הופיעו אנשי־הפקר (הפקר־יונגען), שפניהם היו לפרנסות ולרווחים קלים, והם הטילו אימה על בני־העיר, סחטו כסף מכל הבא ליד, וביחוד מאנשי־עמל שהגיעו הנה מחוץ למקום לבקש עבודה. כל הסתדרויות הפועלים המאוחדות היו במלחמתן בנגע הזה בחיינו הצבוריים, ונקטו בכל האמצעים לחיסולו ואמנם הצליחו — הושלט סדר וארגון בחוגי העמלים. זוכר אני, שפעם בחג שמחת־תורה הובל מתחת לאפריון הרב המקומי, הרב גרויברט ז״ל, מבית הכנסת הביתה בשירה ובריקודים. לתהלוכת החסידים הזאת הצטרפו פועלים יהודים, והתחילו לשיר שירים על חופש ושחרור העובד מכבליו, ובאורח זה נהפכה חגיגת שמחת־תורה והיתד. להפגנה סוציאליסטית. פני העיר, שליוו את הרב, רצו להזעיק את המשטרה, אך הרב מנע מהם לעשות זאת, כדי למנוע שפיכת דמים, וקרא: "הגבירו קולכם, שירו בקול רם והחרישו קולם של האפיקורסים 4.. ״ מלבד שתי מפלגות סוציאליסטיות לא־יהודיות — "איסקרה"
ו״פ. פ. ס.", שהיו קיימות בעיר, נוסדה גם התנועה הסוציאליסטית היהודית "בונד", שחרתה על דגלה את הסיסמה, שאין ישועה לישראל אלא במקום מגוריו, בארץ מוצאו, ויש רק להעביר את ממשלת הזדון מהעולם ואז גאול נגאל, מבלי להזדקק להגיר כל שכן לארץ־ ישראל, שהיתה פסולה בהחלט בעיניה. אחר הקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, שהביא בעקבותיו פיצול התנועה הציונית ל״טריטוריאליסטים״ וארץ־ישראליים — קמו בעירנו שתי מפלגות — ם. ם. (ציונים סוציאליסטיים, שטענו, כי יש לרכוש לעם ישראל שטח ארץ אוטונומי, כדי לסייע שם לנצחונו של הסוציאליזם) ופועלי־ציון. הואיל ושתיהן השתוקקו לכבוש את הפועל היהודי, נלחמו ביניהן בדרכים לא נאותות והוגנות, כל צד לא טמן ידו בצלחת והדברים אף הגיעו לתגרות ידים. לקראת חגיגות ד.־1 במאי התכוננו פועלי־ציון להשתתף בתהלוכה כללית, אולם אנשי ס. ס. התנגדו להופעת סיסמאות וכרזות ציוניות בתהלוכה. הדבר נמסר להכרעתם של אנשי פ. פ. ס., וראוי לציין, כי סטודנט נוצרי אחד, לוציאן ס ט א נ ק, ממשפחה מיוחסת בבנדין, שהיה מראשי דבריה של מפלגת פ. פ. ם. — הכריע לטובת פועלי־ציוו, בנמקו, כי כל אומה משועבדת חייבת לחתור לקראת עצמאות ודרור בארץ אבותיה. .אכן, היתה זו הפעם הראשונה, שפועלים יהודים צעדו בתהלוכה • * ♦ ♦י' . . " - 220