ישבו בחורים ולמדו בניגון הגמרא הידוע ונגינתם משבה לבבות. הרי גם בנגינת הבחורים היתה מעין תחרות של נעימות שונות, לסי הישיבות שבהן למדו. הקלויז היה הכל ומעל לכל. מלבד היותו בית־ועד לקהל החסידים, התפללו בו, למדו, שוחחו בכל מיני ענינים, היו שואלים עצות וכיו״ב. שם הובעו כל השאלות והמשאלות הנוגעות לחיי העיר והקהלה, וכן בעיות־עולם כלליות. היה קיים פתגם, שבנוגע לכל הפוליטיקה העולמית מחליטים בשטיבל "מאחורי התנור". בימי "יארצייט" היו שותים בקלויז אחרי התפילה יי״ש, עם פרפראות. ועוגות ומאחלים מזל־טוב. בערבי־ימי־השבתות ל״שלש־ סעודות" היו יושבים בקלויז על השולחן ואוכלים חלה ודג מלוח, שרים ניגוני זמירות מלאים כיסופים ודביקות. הצללים מטשטשים את התחומים בין אדם לאדם, וכל היושבים איש אחד, לב אחד. עדת יהודים תלשה עצמה מכל העולם, התפשטה מכל דאגות חמריות, נמלטה מביתה הפרטי לקלויז הצבורי, לשולחן הדל, שדמה למזבח קדוש, לשפוך את מצוקת לבה בגעגועים לשבת־ מלכתא הנעלמת והולכת. אין החסידים חפצים להפרד מיום השבת, גם שמורגש כבר בחוץ חושך ואפלה. העיר כבר שקעה בעניני חול כשהחסידים התכוננו לערוך "הבדלה", ורק אחריה מתכוננים היו לתוספת־שבת, ל״מלוודמלכה" עם זמירות ושירים וניגונים ישנים וחדשים.
ואין לתאר חיי קלויז בלי הניגון. לכל יהודי נמשך לעולם הניגון כמו למעיין המזקק, המעלה את חיי היום־יום ושבתות וחגים; התפילה, סעודות ושמחות, מלאות זמירות ונגינה. החסידים שרים בניגונים מושכים מלאי־כיסופים ויופי ל״בני היכלא״ בקלויזים, לפני יציאת השבת. הניגון אצל החסידים הוא חלק מן קחיים. בא חסיד מן הרבי — לא שכח להביא עמו ניגון חדש. ואם בעל־ מנגן הוא היודע לעבור לפני העמוד, הכרוך אצל החסידים בזמרה ובנגינה, והיה הניגון החדש עד מהרה ל״שם־דבר״ בפי כל חסידי העיר, שרוממוהו ושרוהו בכל הזדמנות. הדור הקשיש, חסידים ותיקים, מתו, ומקומם תפסו יורשיהם. לא אחת חשבו שהדור החסידי פוחת והולך. אמנם, נשתנו העתים, שבהם חסידים, וגם גבירים בילו יותר מחצי יום בחייהם בקלויז, שעוד בבוקר היו/השולחנות מלאים יהודים, בחורים ואברכים, בעלי זקן ופאות ולמדו שעורים. שני דורות פעלו אז בצוותא. הסתלקו הזקנים — באו במקומם צעירים. לא פסו אמונים. גם הנוער החסידי נטה שכמו בעוז לחיי הקלויז. תם הדור — ולא נשלמה החסידות... אף מחלוקת לא נפקדה בקרב האוכלוסיה, והיא לא פסחה על הקלויזים. דבר זה אירע בשעת בחירת רב או שו״ב. בימים ההם טרם היו אמביציות מפלגתיות כפי שהתפתחו באחרונה, אלא אמביציות של קלויזים. כל קלויז חפץ, כי הרב או השו״ב הנבחר יהיה מאנשי שלומו. ד.) אמונה בצדיקים
גדולה היתה אמונת החסידים ברבם הצדיק. דמות דיוקנו היתה מרחפת תמיד לנגד עיניהם והיו קשורים ודבוקים בו בכל נימי נפשם. על פיו הקדוש היו יוצאים ובאים, נושאים ונותנים, ובתוקף אותם געגועים לרבי ולשולחנו "לתורתו ולדבריו המאירים — לא נתקררה דעתם עד שקמו ונסעו אליו, להסתופף בצלו, לראותו ולהסתכל בזוהר פניו ולשמוע חידושי תורה ורזי אורייתא עליונים, לשתות בצמא את דבריו וללמוד ממעשיו וממידותיו. ובעת הבקור אצל הרבי כותבים ומגישים לו פתקאות (קוויטלעך) שבהם מציעים ופורשים לפניו את בקשותיהם ויצרכיהם, שואלים בעצתו בעניני עסק ומסחר, להסכמתו לשידוכים ועניני משפחה, וגם בדבר תרופות ורפואות למחלות. דעתו של הרבי קודש היתה ומקיימים ומקבלים אותה בשלימות. ביחיד גוברת היתה ההשתוקקות הנפשית העזה להיות במחיצתו של הרבי כש״הימים הנוראים" הקדושים ממשמשים ובאים. בימי הדין — עיניהם של החסידים נשואות אליו, כי הוא הוא המעביר את תפילותיהם ומשאלות לבם למרום, והוא הסניגור וה״מליץ יושר" בעדם ובעד כל ישראל.
בהשפעת ההשכלה נסחפו גם מבחורי החסידים, שטרם נתנו גט פטורין לחסידות, והם עוד אחזו באורח החסידי, בלבוש ובשיגרא. עוד הלכו להתפלל בקלויז, ולפעמים נסעו גם לרבי. הם לא יכלו להכריע ולקחת ברכת פרידה מהקלויז החסידי, לאחר שכולם היו מקודם בחורים חסידיים, למדו בעצמם בקלויז, והיו קשורים בו באלף נימים. אך החסידים הבחינו מיד, שאין פני הבחורים עוד כתמול שלשום, סטו ברב או במעט מהדרך הסלולה, והיו מתיחסים אליהם ביחס של בדלנות. עם תקופת חיבת־ציון נראו בקלויזים הבנדינאים אברכים חסידיים האוספים כספים למען ארץ־ישראל. לא היה זה מן הדברים הקלים. היו קלויזים שדבר זה עורר בהם סערות, חסידים היו שוברים את הקערות, קורעים את הקו״קים, חוטפים את הכספים. אך לא היד. מזה מפלט. הפעולה היחידה של חובבי־ציון אז היתה איסוף כספים. אך מאורעות גדולים אירעו בשנת 6—1905. מן "הצפירה" ו״המליץ" נודע על "מדינת היהודים" של ד״ר הרצל. מלבד זה חדר רעיון חיבת־ציון יותר בערי זגלמביה לאחר האספה הגדולה של חובבי־ציון בקאטוביץ הקרובה שמעבר לגבול שלזיה, שבה השתתפו רבנים הרב שמואל מוהילבר מביאליסטוק, הרב יצחק־יעקב ריינס מלידא ורבנים נודעים אחרים.
בבנדין לא היו מתנגדים לחסידות "לתיאבון" או "להכעיס" מהסוג הידוע במקומות אחרים, כמו למשל, שהיו מעמידים בלי ל ראשון־של־פסח בחלון ביתם קערה עם "קניידלך", כהפגנה נגד החסידים שאינם אוכלים פתותים בפסח. ואם היו פה ושם מתנגדים בודדים הם נבלעו ונתבטלו בששים ברוב החסידי שבעיר. בעיקר היו אלה ה״ליטבאקים" מנופת ליטא שהתישבו בבנדין לרגל עסקם עם ארצות חו״ל, ואלה היו מבליטים את התנגדותם לחסידות, בלי להתגרות בחסידים . ולא מעטים היו בין החסידים ׳ ואף בין חסידי גור. בעלי לב יהודי חם, מלאי צער ואהבה ליהודי, שינקו חיות מידיעה טובה שהגיעה מארץ־ישראל יותר מאשר מהמסחר. בהם נמצאו חסידים שהיו מדברים במרירות נגד אותם הרביים החסידיים שהיו מתנגדים לארץ־ישראל. לדעתם הרי הרביים הם הם שהיו צריכים לעמוד בראש, ולהיות יחד עם חסידיהם בין הראשונים לעליה. וכעסם זה נגד האדמו״רים לא הפריע להם, אחרי דברי נאצה למתנגדי לארץ־ישראל למסור דברי תורה, מילתא דרבנן של הצדיק . ומעשה שהיה בחסיד ותיק אחד, שפסק לנסוע לרבי. על השאלה שנשאל, מדוע אין הוא נוסע עוד לרבי, היה עונה: "לכל רבי מזומן שולחן מתאים לו. לרבי קטן — שולחן קטן יותר, לרבי גדול יותר — שולחן גדול יותר. הרבי שלי גדול כל כך עד ששולחנו מגיע לבנדין, ואני יושב לי תמיד על שולחנו של הרבי שלי, בלי להצטרך לנסוע אליו..."
והנה, נראו ניצני התקופה שבד. נחלשה החסידות בהרבה ופסקה להיות כוח מושך עיקרי. בימים עברו, אם אחד מבחורי החסידים לבש "צוארון" נחשב הדבר למאורע כביר, וצעיר התחילו להתלחש עליו, כי הדבר היה נותן טעם לפגם. אך עם ניצני - 227 -