הנהלתו ופיקוחו של מייסד ה וראשה ר׳ אגרהם בורנשטין (אף הוא יליד בגדין), חתנו של ר׳ מנדלי מקוצק. בסוכצ׳וב, בין מאות בחורים לומדים, שבולם היו אמנם קשישים ממנו בהרבה, גדל הנער ועלה מעלה מעלה בתורה ובחסידות, וכבר אז נתבלט בכשרונותיו העצומים ובהתמסרותו לתורה וחסידות, והכל ראו בו בלי מחזיק ברכה. בן י״ח נשא את בת דודו ר׳ יהודה שרגא שויצר מעיר מיליוויי. זמן מועט אחרי נשואיו הוציא לאור את ספרו הראשון "שיח השדה" שעשה רושם עז בעולם התורני. ספר זה הוא, בעיקרו, ביאור על כמה סוגיות קשות בש״ם ובמיוחד במסכתות שבסדר מועד. הוא חיבר, בנודע, גם חיבורים נוספים שלא זכה להוציאם לאור. בבית חמיו ישב בעל התורה והעבודה 7—8 שנים, שם לילות בימים, ולא עברה עליו אף חצות לילה אחת בשינה. כפעם בפעם נסע לרבו לסובצ׳וב, שחיבבו וכיבדו מאד ודיבר עליו גדולות, וברבות הימים נתפרסם בבקי נפלא בכל ספרות הקבלה ותורת הנסתר, ואט אט נתפרסם שמו בעילוי ואברך גאוני. עם מותו של הרבי מסובצ׳וב (בשנת תר״ע) נקרא ר׳ אריה־ צבי — והוא אז בן 26 — להיות ראש הישיבה בסוכצ׳וב, והוא נענה להזמנה ועבר לסוכצ׳וב יחד עם משפחתו, ושם הוכתר לראש הישיבה המפורסמת, שניהלה בהצלחה רבה עד לחורבנה יחד עם העיר בימי החירום שבמלחמת העולם הראשונה. אז עבר ר׳אריה־צבי לוארשה, שבה סבל קשות, וגם חרפת רעב ממש.

עם סיום המלחמה נקרא לכהן ברב בקוז׳יגלוב במקום דודו הרב יצחק גוטנשטיין, שמת באותו זמן. לאט לאט נהרו אליו כל בחורי החמד שבסביבה, שביקשו להתבשם מתורתו ולחזות בעבודתו, עבודת ה׳ שהיתה במסירות נפש ממש וללמוד ממנה. משם עקר עם משפחתו ותלמידיו לזאביארצ׳א. שם התרחבה הישיבה ונתווספו לו תלמידים הרבה מהעיר גופה. משם עבר עם ישיבתו לסוסנוביץ. עם כל שינוי מקום מושבו נתרחבה ישיבתו ורבו תלמידיו שלמדו בהתמדה גדולה בשרבם מדריכם בלימודם. בתרצ״ה, שנה אחרי הסתלקותו של מהר״ם שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, נבחר הקוז׳יגלובי לתפקיד נעלה זה. ובלובלין, בין מאות בחורי חמד תלמידי חכמים וחסידים, מצא בר נרחב לפעולותיו בהפצת תורה וחסידות. אין לשער גודל ההערצה שהעריצוהו תלמידי הישיבה והנהלתה, שראו בו מורם ורבם בכל המובנים. בהזדמנות ראשונה שבאה לידו עשה את דרכו לארץ ישראל שכה השתוקק אליה, ועלה יחד עם רבו האדמו״ר רבי דוד מסוכצ׳וב, לאחר ששה בארץ שלשה חדשים, חזר לישיבתו ולתלמידיו. בשנת תרצ״ט הוציא לאור את ספרו שדת "ארץ צבי" הנוגע להלכות למעשה באורח חיים שבשולחן ערוך.

היה איש האשכולות. לא היה שטח ביהדות שלא היה לו בו יד ושם. גאון ביריעת התורה, בשמירת מצוותיה, בבקיאות ובש״ם ופוסקים וכל אביזריו. התורה כולה היתה פתוחה וחיה לפניו. התעמקותו בשיעוריו וכוח בקיאותו וזכרונו הכביר הביאוהו לא אחת להתפשטות הנפש מהמציאות ולביטול היש שלו. וגם בקבלה היה מפורסם כבקי נפלא, אך נזהר שלא לדבר עם מישהו בענין זה. ואף לא חיבר ספר בנושא זה. עבודתו בקודש היתה שלהבת יה. כבר בצעירותו רגיל היה להאריך בתפילתו שעות מרובות. ורגיל היה לקום לילה לילה בחצות, לאמור בבכיה כמה מזמורי תהלים, לערוך חצות. ואחרי זה התחיל בלימוד הקבלה עד אור הבוקר, ואז פתח לימודיו עם תלמידיו או לעצמו. ראויה לציון במיוחד עבודתו בשבת. בקבלת שבת היה כולו חוצב להבות אש, ואחרי סיומה היו מחשבותיו משוטטות בעולמות העליונים ובולו אומר קודש. אחרי התפילה היה לומד את מאמר הזוהר שלפני הקידוש, ורק אז קידש על היין בקול רם.

כחסיד נלהב של האדמו״ר מסובצ׳וב היה נוסע אליו בפעם בפעם, ובהיותו שם !יושב היה תמיד לצד מערב ומתפלל בשקט, כשמורא רבו ומורא שמים נסובים בפניו. ובישבו לפני רבו לא היה מעיז לטעום דבר עד שרבו לא יצווה עליו. וכך היה נוהג עם כל האדמו״רים. בהקדמתו לספרו "ארץ צבי" הוא כותב: "דברי המתגעגע להיות בטל לעבדיה, ולכל נקודה טובה מישראל אסקופה נדרסת תחת רגלי החכמים הצדיקים". הוא יזם והמציא לימוד ה״משנה יומית" לזכך את נשמות ישראל. עם פרוץ המלחמה, בשלהי תרצ״ט, והחרמת בנין ישיבת חכמי לובלין על־ידי ממשלת פולין ואחר כך על־ידי הנאצים, עבר הרב מקוז׳יגלוב עם אשתו לוארשה, ושם ישב שוב יומם ולילה על התורה ועל העבודה וכתב חידושי תורה רבים. זמן מה עבד בגיטו בפירמה "שולץ" הגרמנית יחד עם שאר רבני וארשה. עם דיכוי מרד הגיטו גורש יחד עם שאר יהודי וארשה למאידאנק, ושם נספה עם שאר קדושי ישראל. הי״ד. ג. רבי יחיאל מאיר שפירא האדמו״ר מבנדין ושלשלת יחוסו א. רבי חיים מאיר יחיאל ה״שרף" מכזוגלניץ

שלשלת יחוסה של משפחת האדמו״רים הוותיקה שפירא היתה רבת־גוונים. ואלה תולדות: רבי יחיאל מאיר שפירא מבנדין היה בן ר׳ שלום מפשיטיק בן ר׳ יעקב הצדיק מבלנדוב (אחיו של רבי אלימלך הצדיק מגרודזיסק), בן ר׳ חיים מאיר יחיאל ה״שרף״ ממוגלניץ, בנה של הרבנית פרל הגודעה בת ר׳ ישראל המגיד מקוזיניץ ואשתו של רבי אביעזר זליג שפירא אב״ד גרעניץ. ייחוסו של הרבי מבנדין הגיע עד דוד המלך נעים זמירות ישראל. שני האחים הצדיקים מבנדין ומפלוצק נקראו על שם סבם הגדול ה״שרף״ ממוגלניץ, שנקרא בכך על שם קדושתו הגדולה. ה״שרף״ היה רעו הטוב של ה״חידושי הרי״מ״ מגור מימי הילדות. עוד הרבי אלימלך מליזנסק רמז לאמו פריל, בת המגיד מקוזיניץ, שהיא תביא אור גדול לעולם. וה״שרף״ אחר לידתו גדל על ברכי סבו המגיד מקוזיניץ ששיחק עמו, לימדו וגדלו וגילה לו סודות מן השמים. וכשגדל נתן לו לאשה את בת רבי אלעזר הרב מחמלניק בנו של רבי אלימלך הצדיק מליזנסק. ה״שרף״ היה מבחירי התלמידים של ה״חוזה״ מלובלין. משנת תקפ״ה כיהן באדמו״ריות, אך היה נוסע בקביעות לסבא מרדושיץ. אחרי פטירתו של האחרון זכה ה״שרף״ ונסעו אליו רוב שמנה וסלתה של חסידי רדושיץ. ה״שרף״ היה צדיק לאלפי חסידים, מגדולי הצדיקים בדורו, אבי שושלות גרודזיסק, בלנדוב, פיאסצ׳נה ואחרות.