'אצלו גם בימי שבתו ת או בימות החול, כי היה מפורסם כצדיק וחסיד מופלא, ובילו אצלו בתורה ועבודה, כי היה בר־אוריין ודברי תורתו הוכיחו גם פקחות מרובה. תמיד נמצאו אצלו חסידים מערי־השדה, מהם שהיו שרים ניגונים מחצרות שונים. ביחוד רב היה מספרם בימים הנוראים, שאז תפוסים היו כל המקומות בבית .המדרש, ורבים היו שעמדו בתפילה בחוץ, על הדשא ובשדה הפתוח שליד הבית. הרבי היה עובר בימים־הנוראים לפני התיבה רק בתפילת נעילה בלבד. מרעים בתפילתו ומטיל אימה על שומעיו, ואילו בניו היו מתפללים מוספים, פעם ר' יוסף ופעם ר׳ יצחק־מנדל. פסוקי־ דזמרא בימים הנוראים נחשבו לחזקה לר׳ חיים נונברג מחסידיו. ברם, הרבּי היה מקבל פעמים רבות את פני שבת המלכה. הנעימות האדמו״ריות המסורתיות שהיו שגורות בפיו הוסיפו על הקדושה ויראת הרוממות ששררו בבית. לפעמים היה עובר לפני התיבה במוספים בימים־הנוראים בבית־המדרש העירוני לפי בקשת הגבאים ופרנסי העיר. מנהגו היה לקדש בליל שבת בחורף בשעה 7, בקיץ — בשעה 3 בבוקר החלה התפילה בשעה 9 ונמשכה עד 12—1. בראש־השנה נמשכה התפילה עד 5 בערב, ומיד עם גמר המוסף התפללו מנחה. שני גבאים היו לו. הגבאי הראשי חיים־מלך ידע גם לשיר ולשמח, ואוצר ניגוניו היה ניכר, וביחוד היה כוחו גדול בליל פורים בבידוח הדעת אצל השולחן.
בני וולברום יודעים לספר על רבי אלתר מופתים רבים, כי היה בעל מופת, והאמינו בו גם נוצרים מתושבי העיר. המספרים היושבים בארץ מעידים, שהמופתים הם עובדות שאירעו ושאין לפקפק באמיתותן. והנה מה שנשאר בזכרון בני העיר: קרה מקרה, שבת הערל השכן לבית רבי הציקה לילדי החסידים ששיחקו בחצר והצדיק קילל אותה. אחרי חתונתה ילדה ילדים מתים, וככל שהשתדלו קרוביה לפייס את הרבי לא נעתר להם, והעונש נשאר בתקפו. פעם בערב יום־כפור לפני כל־נדרי הלך הרבי למקווה. נפגש בדרך בנער נוצרי שירק בו. הלך קללו שישמשך לירוק עד שיוציא ביריקה את המרה שלו. והקללה נתקיימה. אף הגויים השכנים האמינו שהנער נענש מחמת קללת הרבי. והנה אירעה שריפה בעיר, שפרצה לשוק והגיעה עד לרחוב פיליצה, ומחצית העיר היתה למאכולת האש. יצאו הרבי ובניו, הסתכלו בלשונות האש. הוציא הרבי מטפחת מכיסו, נפנף בה הנה והנה לצד הרוח, ומיד פנתה הרוח לצד אחר. השריפה פסקה במרחק בתים אחדים לפני בית מושב הרבי. בליל שביעי של פסח, שאז עברו בני ישראל את ים סוף, היו החסידים מוריקים מים מהבאר שבחצר הרבי, והחסידים רקדו סביב למים, והשמחה גדולה מאד, משל בעצמם עוברים בחרבה.
רבי אלתר נפטר אחר מחלה ממושכה בשנת תרע״ח זקן ושבע ימים, ומנוחתו כבוד באוהל אביו בוולברום. על כסאו ישב בנו השני רבי יוסף נתן, שהיה, מתמיד גדול בתורה. בנו הבכור רבי שלום (אברהם שלום פנחס) כיהן באדמו״רות תחילה בזאביארצ׳ה, ומשם עבר לצ׳נסטחוב, ואחריו המשיך בנו רבי יעקב־יצחק אלחנן בצ׳נסטחוב, שהתפרסם בהתמדתו הגדולה, וממש "לא פסיק פומיה מגירסא". והצעיר בבני רבי אלתר, רבי יצחק־מנדל, תקע אהלו בבנדין. כך חילקו הבנים ביניהם את מקומות כהונתם מיד אחר פטירת אביהם הצדיק מוולברום.
חמש בנותי ולוקחי אחר כבוד לבתי צדיקים ותיקים. הבת דבורה נישאה לר׳ שלום רוקח ממשפחת הצדיקים בבאלז, שכיהן כרבי בוולברום, ובתקופת הגיטו ברח לצוזמיר ושם נרצח יחד עם כל יהודי העיר. אחד מבניו, משה רוקח, נמלט והגיע לארץ, ויושב בהרצליה. בת שניה נישאה לר׳ אהרן הלברשטאם אב״ד בביליץ—ביאל ה בגליציה, שהיה רב גדול וחריף בכל מקצועות התורח, מבני בניו של רבי חיים הצדיק מצאנז. אחד מבניו נמלט מגיא־ההריגה והגיע לניו־יורק, ושם הוציא בדפוס כמה ספרים של אביו. בת שלישית נישאה לרבי בנימין גוטשאל מראדושיץ, בן רבי אשר אנשיל גוטשאל מלודז / חתן רבי הלל מראדושיץ, נכדו של ה״סבא הקדוש" משם. הוא ישב ימים ולילות והגה בתורה, הקים בנין בראדושיץ ובו בית־מדרש גדול, וחסידים רבים הסתופפו בצלו. כאשר צדיקי ראדושיץ הרבה בסיגופים ובצומות, בהיותו עטוף כל היום בטליתו ובתפיליו, ורק למעריב פשטם וטעם מעט אוכל, כדי להמשיך בצום ביום המחרת. היה מנגן נפלא ובעל־תפילה מקובל. בעיקר היתה מפורסמת הדלקת נר־חנוכה שארכה אצלו כמה שעות. הרבה לבקר בעיירות שבהן ישבו חסידיו. נרצח בשואה. בת רביעית נישאה לרבי אריה הורביץ רב ואב״ד בבלאזוב בגליציה, מנכדי רבי נפתלי הצדיק מרופשיץ. בת חמישית נישאה לרבי יצחק גליקמן (שם משפחתו היה רובין, בן אחר בן לרבי ישעיה רובין אב״ד רופשיץ, ממלא מקום חותנו רבי נפתלי הצדיק הנודע מרופשיץ), עילוי מופלא שבעודו בן י״ד היה שגור כל הש״ס בפיו ובשעתו הרעיש את העולם בחריפותו, חכמתו וצדקתו, ובשנת תרנ״ט נתמנה לרב בסוסנוביץ. נפטר בסוסנוביץ בשנת תר״צ, ובמקומו בא רבי יהושע בנו שהמשיך כהונתו עד ז, אלול תש״ג ואז גורש יחד עם בני־ביתו וחותנו הצדיק רבי יהושע־השל הורביץ מחנטשין—אלקוש, שהיה זקן
צדיקי פולין — לאושוויץ, ונשארו בחיים שני בנים היושבים בנידיורק. ב. הצעיר בבני רבי אלתר הצדיק מוולברום, רבי יצחק־מנדל, קבע מושבו בבנדין שנתיים לפני פטירת אביו, ברחוב מאלאכובסקא, בבית ר' אהרן מנדל שוסטר, וניהל ביודמדרש משלו. היה זה בית מדרש מרווח. מדוע קראו אותו "שיניווער רבי"? על שום שהיה יושב ליד ה״שינעס", פסי־רכבת באידיש. לא היה לו שום קשר משפחתי עם שושלת שיניבה הגליצאית ממשפחת הלברשטאם, מלבד בדרך חיתון. נשא לאשה את בת הצדיק רבי נפתלי רוקח (בן אחר בן של הצדיק רבי שלום מבאלז) וביתו בבנדין היה פתוח לרווחה לכל דורש ומבקש. נהג במידת סבו מלילוב באהבתו את,הבריות שלא כמצוי. חסידותו תקעה יסודותיה באמונה הפשוטה והאדוקה. נטל לעצמו אחד מסניפי חסידי אביו, בבנדין, שעד אז היה בבחינת "קלויז", ופיתחו למדרגת צדיקות מיוחדת, בלי שהיו לו קלויזים של חסידים במקומות אחרים. רוב החסידים שבאו אליו היו מהמוני־העם הפשוטים, שדבקו ברבם לאהבו באמונה עיוורה, ורבי יצחק־מנדל היה מחנכם ׳במידות טובות ומדריכם כי ישימו מבטחם בבורא יתברך. חסידיו שיתפו את רבם בכל המוצא אותם. כפעם בפעם היו באים אליו לחלוק עמו את הטוב ששפר עליהם. וגם במקרים של תקלות ומצבים רעים היו באים אליו, ומיד נסו יגון ואנחה והם היו עולים ?שלב העליה הרוחנית. רבי יצחק־מנדל היה בעל קומה תמירה, זקן שחור לבנבן,
הדור בלבושו, יפה־תואר, דמות והנאלצה עשתה רושם בלימחה. אמנם העריכו אותו פחות מהרבי שפירא שישב בבנדין. כי כוחו