5) ישלרי ז חסידי י סדיגורה-בויא ו לא מעטים בין חסידי פולין הקונגרסאית נתלבטו בפתרון השאלה, כיצד נתגלגל דבר חסידות סדיגורה—בויאן לבנדין י עשרות קלויזים נתקיימו בבנדין, ופרט לקלויז האמור לא היה בבנדין שום סניף לצדיק מגליציה או מארץ אחרת. כל הקלדזים היו על טהרת צדיקי פולין הקונגרסית. אכן, לצדיק הראשון מרדומסק היו חסידים גם בערי גליציה המערבית והתיכונית . השאלה שנשאלה היתה ■ קשה בהתחשב במציאות ובמרחק הגיאוגרפי. שכן, כדי לנסוע מבנדין לסדיגורה או לבויאן שלידה היה צורך לעבור ברכבת את כל גליציה, המערבית והמזרחית, לארכה, ולהגיע לצ׳רנוביץ בירת בוקובינה, שנחשבה נפה אוסטרית עד סוף מלחמת העולם הראשונה. סדיגורה ובויאן שכנו בקירוב מקום לבירת בוקובינה צ׳רנוביץ. ובהן ישבו צדיקים מבית משפחת פרידמן לבית־ריז׳ין. הנסיעה לשם מבנדין היתה כרוכה בבזבוז זמן רב ובטלטול דרכים מרובה. מה היה, איפוא, הגורם לגמיעה למרחקים בעולם החסידות? אף לרבים מחסידי בנדין קשה היה להבין בהתקלם בעובדה חיה זו, ועול ה״בלתי מובך העיק בחוסר־ודאות ובחוסר־אונים והטריד רוחם של רבים. מן הראוי, איפוא, לברר נסיבות אלה.

הקלויז של חסידי רדומסק היה בשעתו הוותיק במעלה בבנדין ואליו השתייכו טובי חסידי העיר ופרנסיה. אך עם פטירת ה״תפארת שלמה" נזדעזעו אשיות השושלת. החסידים התאבלו על פטירת הצדיק שלא היה דוגמתו, וקשה היה להם להתרגל לרעיון שהצדיק שהיה להם רבי ופטרון בכל דבר — נסתלק ללא שוב. ההסתגלות למצב החדש פגעה קשה בקלויז הרדומסקאי. רבים היו החסידים שעזבו את המערכה ועברו לשושלות אחרות בערים אחרות. גם בקלויז רדומסק בבנדין נגע הכאב והזעזוע ונראו בקיעים במערכה.

והנה, נתעורר לפעולה אחד ממקורביו של רצדיק המנוח, שלא זזה ידו אף לרגע מתוך ידו של הצדיק, הוא ר׳ אברהם־מנחם־מנלה בן יחזקאל לסקר, בעל בית־חרושת למסמרים בבנדין, איש מכובד ועשיר, וביחד עם רב העיר ר׳ איטשה קימלמן (שאף הוא היה מחסידי רדומסק) התחילו לחפש להם רבי אחר. לא חס ר׳ מנלה על זמנו ועל אמצעים ונסע למרחקים, ביקר בחצרות צדיקים שונים ותהה על מהותה ואיכותה של השושלת, מידותיה ומעלותיה, ואחר חפושים רבים הפיל פור על הרב י אברהם־יעקב מסדיגורה, שהיה בנו של רבי ישראל מייסד בית ריז׳ין והחסידים ראו בו מ״גינוני מלכות". התוצאה לא איחרה: שנה אחרי פטירת הצדיק מרדומסק, 1870, נוסד קלויז חסידי סדיגורה בבנדין, שעורר תשומת־לב מרובה בצבור החסידים וויכוחים בעד ונגד. יסוד הקלויז הסדיגורי בבנדין הדהים בראשונה, ואחרי כן התחילו להספח אליו החסידים הראשונים בבנדין, הלא הם: ר׳ אייזיק ארליכמן, הרב ר' איטשה קימלמן, ר׳ משה־הירש פישל ונכדו ר׳ לייב אנגלרד, ר׳ הירש־ליב הויפטמן (בכינויו "דער פראנצויז"), גיטמן ריכטר ואחרים, — וכך נפתח אשנב לחסידות סדיגורה. הרחוקה בחבל זגלמביה.

הקלויז נפתח בביתו של ר׳ יוסי לארליך. עם הגבאים הראשונים נמנה ר׳ מנדיל אופנהיים, שכיהן גבאי גם בבית־המדרש, ושלום לסקר — בעל טחנת־קמח, שהיה תלמיד חכם גדול (אחד מל״ו, צדיקים — כך קראו לו) ודוד לסקר אחיו. עם בעלי התפילה בקלויז נמנו: גיטמן ריכטר — בעל מוסף, שלמה זילברברג (שעבר אחר כך ללודז׳), ר׳ חיים הויפטמן, דוד לסקר, שחיבב מאד את ניגוני סדיגורה ויותר את ניגוני חזן־החצר בבויאן ר׳ פיניה ספקטור, ותודות למאמציו ניתנו מהלכים לניגוני בויאן בבנדין, שעוררו* תשומת־לב לא מעטה בצבור, בגלל שלל הרעיונות ששוקע בהם מותאמים לחכמת המוסיקה. בין המסיבות והחגיגות המסורתיות הנהוגות בכל הקלויזים החסידיים תפסה מקום מיוחד המסיבה ביום ההילולא של הצדיק מריז׳ין, ג׳ מרחשון, שאליה באו חסידים גם מקלויזים אחרים, כי שמע צדיקות סדיגורה הגיע לכל מקום ונחשבה למפוארת ביותר בגליציה. אירע לא אחת, שבבנדין נתקע בדרך ממסעיו חסיד בויאני ממרחקים, מבוקובינה או מגליציה, בעניני מסחר או בנסיבות אחוות, והוא נחשב לאורח חשוב בקלויז, בהרגישו עצמו ״בתוך עמו״ — ועצם מציאותו של קלויז סדיגורה בבנדין גרם לו קורת־רוח יתירה. עובדה זו נתפרסמה חיש בחוגי חסידי סדיגורה בגליציה ובבוקובינה שראו בכך דבר יוצא מהגדר הרגיל, מעין "אצבע אלקים", שכן הצדיק מסדיגורה לא הטריח עצמו אף פעם לבקר אצל חסידיו

בבנדין. ואילך חסידי בנדין היו מבקרים בסדיגורה בימים הנוראים ועוד יותר בימי סוכות, שאז רבה הנהירה לטירת הצדיק והעיר היתה גדושה חסידים. רב היה מספר חסידי סדיגורה בבנדין, והקלויז ריכז בתוכו מטובי האינטליגנציה החסידית שבעיר. מבחינה זו לא היה כל הבדל בינו לבין קלויזים סדיגוראים אחרים שמחוץ לפולין. אך עם פטירתו של רבי אברהם־יעקב הצדיק מסדיגורה, פגע הזעזוע הקשה גם בקלויז אשר בבנדין. רבים מחסידיו עברו לקלויזים אחרים בעיר. הרב קימלמן ור׳ אייזיק ארליכמן נספחו לקלויז חסידי גור, ואחריהם הלכו גם אחרים. ואילו הקלויז הסדיגורי היה לקלויז של חסידי גור. ברם, הנאמנים לבית סדיגורה לא אמרו נואש, בפתחם קלויז של חסידי בויאן בבית לסקר, ששׁם נתקיים עד שעבר לרחוב מודזיובסקא ונשתכן בבית למיל לונדנר עד לפרוץ המלחמה האחרונה. חסידי בית בויאן נשארו נאמנים לרבם הנפטר והמשיכו לנסוע לבנו ר׳ יצחק שייסד ענף חדש לשושלת ריז׳ין בבויאן, היה בעל יזמה וידע למשוך אליו ציבור חסידים גדול, ואף הוא הקים לו ארמון לתפארת בבויאן עם גן וחצר גדולה, כדרך צדיקי סדיגורה וצ׳ורטקוב, תורה וגדולה במקום אחד.

שם הקלויז בבנדין שונה מקלויז סדיגורה לקלויז בויאן, אך מספר חסידיו היה מצומצם בהרבה בהשוואה לגלגולו הראשון. קלויז בויאן היה בית־ועד לחסידים ולשולחנות ואף בו נשמעו ניגוני סדיגורה ובויאן, וביחוד יצא שם לבויאן בכוח נגוניה הרעננים שחוברו בידי חזן נודע שכיהן בחצר הצדיק, הוא ר׳ פיניה ספטקור, יליד רוסיה, שניצח על מלאכת הזמר והניגון. לקלויז היו מתקבלים מכתבים של דברי־תורה שנשמעו מפי הרב׳י בימי שבתות ומועדים, ושימשו אחד האמצעים לחיזוק הקשרים בין בית הרב׳י וחסידיו בכל תפוצותיהם. התנהגותו של הרב׳י מבויאן הצטיינה בצניעות רבה, הוא התענין בגורל כל אדם שפנה אליו, ציווה על מקורביו לעסוק בצרכי ציבור בעיר ובמדינה, וביחוד הדריך את חסידיו לעשות צדקה וחסד בכל עת, ושימש להם לדוגמה. היה חובב ארץ־ישראל מובהק, והדריך את חסידיו בכוון זה. כסף רב היה שולח לצרכי הארץ ועשה מאמצים מיוחדים להרבות האמצעים למטרה זו. שמח שמחה גדולה על כל מי שעלה לארץ. לרב׳י מבויאן היו קלויזים גדולים משלו בירושלים, טבריה, צפת ותל־אביב. יש לציין, שהרב׳י מבויאן לא פקד אף פעם את חסידיו בבנדין. ורק אחד מבניו, הוא רב׳י ישראל, שישב אחר־כך כרב׳י בלייפציג ועלה לארץ ונפטר בתל־אביב, הגיע פעם לקטוביץ הסמוכה, מעבר לגבול, וחשש לבוא לב;דין, שמא יפגעו בכבודו . 240 -