רבי אליעזר פינקל מקאלץ בן רבי חיים*מאיר מפינצ׳וב *יד! חתן רבי מאיר ממסטובניץ, הוא ר׳ מאיר מאפטא "השני׳ / בן ר׳ פנחס בן ר׳ מאיר מאפטא בעל "אור לשמים". נולד בשנת תרי״ח. משנת תרע״ז כיהן כאדמו״ר בעיר מושבו האחרון של אביו הצדיק בקאלץ. בזקנותו עבר לסוסנוביץ, ובה האריך ימים. כשאר צדיקי שושלת ראדושיץ התייגע רובו של יום בתורה ובתפילה. לא שח מעודו שיחה בטלה. רך מזג וטוב הלב. ביטל כל סדר ומשטר בהנהגת האדמו״רות. לא היו זמנים קבועים לא ל״שולחך ולא לתפילה. פתע היו מודיעים: הרבי עורך שולחן. מענין, כי לעצמו היה בעל סדר ומקפיד על נקיון. נתפרסם גם כבעל מופת ורבו הבאים אליו. נפטר בסוסנוביץ י׳ שבט תרצ״ז בזקנה מופלגת. הקלויז של חסידיו בבנדין נמצא ברחוב קולונטאי 17, בבית ששכן גם קלויז חסידי אלכסנדר. הגבאי בקלויז היה קשישובה. 12) קלויז חסידי רוספשא רוספשה אינה אלא המשכה של פשדבורשה הותיקה בצדיקות הפולנית. אכן, עלתה ה״תולדה" על ה״אב" גם בהיקף (מספר החסידים) וגם באיכות הרעיונית של החסידות. מייסד בית־פשדבורש היה "חד מן קמאי" בצדיקות פולין, רבי ישעיה ב״ר מאיר ולטפריד (שמחת עולם), מגזע רבי אליקום געץ בעל "אבן השוהם". מגדולי החכמים בדורו, גדול בתורה וגאון הגאונים וזכה לתואר "ארון הספרים" מפי רבו "החוזה מלובלין", שהיה מעיד עליו ש״אור תורתו היה זורח מסוף העולם ועד סופו".
פשדבורש, הנמצאת במחוז קינצק והסמוכה לראדושיץ, קהילה יהודית עתיקה ונחשבה כמבצר הלמדנות בפולין. בעיקר נתפרסמה בשל בית־הכנסת העתיק שבה, שהיה בנוי עץ ונבנה לפי האגדה בידי אסתר׳קה אשת המלך קזימיר הגדול. פשדבורש זכתה לשם התואר "ארץ ישראל בזעיר אנפץ", היתה, מפורסמת בלמדניה, דרשניה ומגידיה. רבי ישעיה היה חברו ללימוד בישיבה של ה״יהודי הקדוש" מפשיסחה. תחילה נבחר לרב העיר. אחרי פטירת ה״חוזה" מלובלין בשנת תקע״ה הוכתר לרבי מפשדבורש, והמשיך בשיטת החסידות כפי שקיבל מפי רבו החוזה. רבי מאיר למאפטא היה קורא לו "ישעיה הנביא". הצטיין בעניוות ובריחה מן הפרסום. נפטר ד׳ אלול תקצ״א בפשדבורש, ועל קברו אוהל שמשוך אליו המוני מבקרים. בנו יחידו ר׳ עמנואל מילא מקומו ברבנות, ואחרי עלית רבי משה מלילוב לירושלים — גם בצדיקות. הוא היה מבקר הכופות אצל רבי יחזקאל מקוזמיר, רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק. נפטר בוארשה בכ״ז שבט תרכ״ח, בן 63, ואוהלו נמצא בקרבת אוהל הצדיק רבי יצחק קליש מוורקה.
בנו רב י אברהם־מש ה ולטפרי ד מילא א ת מקומ ו ועב ר לשב ת בעיירה רוספש ה ונקר א ע ל שמה. במש ך המלחמ ה הראשונ ה עב ר לשבת בפיוטרקוב, ומש ם חז ר לפשדבורש, וש ם נפט ר בכ״ ב אלו ל תרע״ח, ב ן 78, ונקב ר לי ד אוה ל סב ו הגדול. יצ א ל ו ש ם כחכ ם ובקי בעגינ י העולם, וא ף אציל י הפולני ם הרב ו לבק ר אצלו. כ ן היה חוב ב נג ן מופלא, והרא ה כוח ו בליחו ן נגונים, הי ה עוב ר לפני התיב ה כבעל־תפיל ה מובה ק וניגוני ו הושר ו ג ם בחצרו ת צדיקים אחרים, בה ם ניגוני ם מעש ה חוש ב ואמנות. בניו הצדיקי ם ישב ו בפביאני ץ ובטומאשוב. בבנדין הי ה ל ו קה ל חסידי ם ומעריצים, ובניגוני ו ווי ו מקזמחי ע במפגן בול ט כד י להראו ת א ת כו ח רב ם ג ם בנגינה. עסק ן הקלוי ז בבנדין הי ה ר ׳ ישעי ה וויינשטוק. לבעלי־תפיל ה בקלוי ז נחשב ו ר׳ חיי ם שטרוכלי ץ ור ׳ יוסל ה אפשטין, שהי ה נכ ד האדמו״רי ם מרוספשה וניישטאט. יוצא י בנדי ן היושבי ם בירושלי ם וערי ם אחרו ת שרים ע ד היו ם במסיבו ת שב ת ומוע ד א ת ניגונ י רב ם מרוספשה, ותוך זמר ת ניגוני ו מספרי ם בשבח ו כבע ל מידו ת מצוינות. 13) קלוי ז חסיד י חנצ׳י ן קרוב לעי ר המחו ז קאל ץ שוכנ ת העייר ה חנצ׳ין, שפרסומ ה היהודי התחי ל מא ז נוס ד ב ה צדיקו ת ביד י רב י חיים־שמוא ל הורביץ, נכד ו ש ל ה״חוז ה מלובלין" ואב י שושל ת חנצ׳י ן שנתמשכה ע ד לשוא ת הנאצים. אבי ו הי ה רב י אליעז ר ב ן רבי מרדכי־זא ב ב ן רב י צבי, בנ ו השנ י ש ל ה״חוזה", חת ן רבי יוסף־ברו ך ה״יהוד י הטוב" מניישטאט, צדי ק עוש ה פלא,
בנו של רבי קלונימוס מקרקא מחבר "מאור ושמש". ה״חוזה" היה, כנודע, הדמות האדירה והמקודשת ביותר בחסידות פולין. בחנצ׳ין הקים לו הצדיק חצר רחבודידים, שבה שכנו בית־דירה נאה, בית־כנסת, מקוה, ובנין מיוחד לסוכה, שבה היה נוהג להתבודד כל ימות השנה. לא שאף להמונות חסידים. שאיפתו היתה לרכז סביבו בני־עליה, תבע מעצמו ומאחרים את האיכות שבחסידות, האמין בכוחותיו הגדולים, כוחות מנהיג לאנשי־רוח, והיה מקרב עשירים בנפש, בקיאים וחריפים בכל חדרי תורה ועזים באופי. אנשים בינונים לא היה מקרב ביותר. שמו יצא לתהילה בתורת בעל מופת, ויהודים דווים וסחופים, מוכי יסורים ונפגעי חיים, היו באים ממרחקים וממתינים ימים מרובים עד שזכו להכנם למחיצתו. היו ממתינים זמן רב, משום שלא מיהר להענות לדורשיו, מחמת היותו שקוע בלימוד תורה היה מקבל את החסידים בשעות שלאחר חצות הלילה. בלחץ המצוקה של הכלל והפרט נעשה רבי אף להמונות. א. ר׳ חיים־שמואל מחנצ׳ין, עיר מצודה עתיקה, היה למדן גדול, מוח חריף, לן ימים ולילות בעומקה של הלכה, ומוניטין יצאו לו כאחד מגדולי התורה בין האדמו״רים. בכל שנה היה מסיים ש״ס וארבעת חלקי השולחן ערוך. אף היה לומד ספרי קבלה וחסידות. מסביו ירש את מידת אהבת ישראל, אהבת ארץ־ישראל וצפיה לגאולה שלימה. חובב נגינה נמרץ, והחיבה לניגון הוריש לבניו ולחסידיו, שהרבו לשיר בכל מסיבה.
השמחה היתד. אחד מיסודותיה העיקריים של חסידות חנצ׳ין. חסידים עצובים לא היו מקובלים על הרבי. אהבת רעים, גמילות ־ חסדים בחומר וברוח, אהבת הבריות כהמשך ישר לאהבת השם. כאן היתה למדנות וצרכים גשמיים כרוכים יחד. בחנצ׳ין היו נוהגים לאחר בתפילה, ומשהתחילו להתפלל — התפילה היתד. בחינת להבה. רב היתה ערכה של הזמרה בשעת עריכת ה״שולחך, וכפעם בפעם היתד. פורצת שירה נלהבה מפי החסידים, שירה מטהרת ומזככת את הגוף והנשמה. חנצ׳ין לא הצטיינה בחיצוניותה יותר משאר עיירות פולין אולם כשנכנסת לתחומי העיירה הרגשת תיכף התעלות רוחנית מיוחדת במינה, היא העיירה שמאז ישב בה רבה יצאה ממנה השפעה רוחנית אדירה על אנשי העיר ואורחיה, והמתארחים הרגישו הכל יצא שם לנגון ורקוד בחנצ׳ין. וכשהיה הרבי יוצא למסעיו 244 -