ג. ו"ליפא קאנאל, ראש חסידי חנצ׳ין ומייסד הקלויז הראשון בבנדין, זכה עוד להקבר בבית העלמין בבנדין, נפטר בגיטו בכ״ו מרחשׁת תש״ב מרוב צער ועוני, לאחר שהנאצים תפסו את חתנו הצעיר אברהם־יעקב מייזלם למחנה־בפיה, בהניחו אחריו את רעיתו עם שלשה ילדים קטנים, שהבכור שבהם היה בן ארבע, והוא ששאל את סבו: למה לקחו הרשעים את אבי? צרור הסבל והעינויים הרבים שעבר על הקיבוץ היהודי בבנדין לא פסח, כמובן, על חסידי חנצ׳ין. כדאי לציין במיוחד פגישה אחת של חסידי חנצ׳ין, עת תפסו הנאצים יהודים ברחובות וגילחו את זקניהם. מרוב צער כיסו המגולחים הדתיים את פניהם במטפחות, בהם היה הגבאי מנדיל שפיזר, חיים־איטשה קאנאל, אברהם שפיגל, ישעי ה רוטר ואחרים. כל אחד הביט בפני חברו המגולחים, רובם זקנים ושבעי ימים, עד שגבאי הקלויז מגידל שפיזר לא יכול היה להתאפק ופרץ בבכי. פתאום נכנס וולף־הירש מיצנמכר האופטימיסטן, אף הוא מגולח, והתחיל לצעוק: "מה אתם בוכים? בעוד שעה־שעתיים יבוא הגואל האדום (הסוביטים) כביכול, ועלינו כבר לשתות לחיים". וכה התווכחו האופטימיסטים עם הפסימיסטים כל פעם שנפגשו, עד בא הקץ המר והאכזרי.. . ■ו-

גם על הרב י"ו יהושע־השיל הורביץ מחנצ׳ין־אולקוש עבר בום הגירוש עם בוא הנאצים. עד אז היו חסידי זגלמביה מתרכזים סביבו ומחכים למוצא פיו. חסידי חנצ׳ין היושבים בארץ מדברים עליו עד היום בהערצה גמורה ועמוקה כאחת, ואף מספרים עליו מעשיות המוכיחות, שהרבי ידע וחזה מאורעות הרבה מראש והשתדל להציל ככל האפשר לפי מיטב ראייתו את המצב. הנה, כמה ימים לפני פרוץ המלחמה התחילו יהודי בנדין לברוח למקומות רחוקים יותר מהגבול הגרמני. חיים־איטשה קאנאל לא עשה דבר בלי לשאול את פי הרבי, ואף עתה נסע לרבי לאולקוש לבקש עצה מפיו. ענה לו הרבי בלשון שאינו משתמע לשתי פנים: לא לזוז. ואף הורה למסור לאנ״ש ולהשפיע עליהם להישאר בבנדין, וה׳ ירחם. ונתברר שצדק הרבי.

קשה לתאר במילים את סבלם של אלה שברחו מבנדין בנפש וברכוש, ממחנות מעצר, מהפצצות, מיריות ביהודים, וכהנה רבות. אחרי שבוע־שבועיים התחילו אלה שנשארו בחיים לחזור למקומותיהם ברגל, כי התחבורה ברכבת ובמכוניות היתה, אסורה ליהודים. החסידים שחזרו דרך אולקוש נכנסו, כמובן, לרבי. יום אחד בבוקר יצא הרבי מחדרו ופקד: היום צריכים כולכם להשאר באולקוש ולא לחזור לכיוון בנדין, סוסנוביץ וכדומה. שום אחד לא ידע את פשר הדבר. רק למחרת נודע, שבאותו יום בשעות מסויימות ירו הגרמנים בכל יהודי שעבר את הגשר בסלבקוב וזרקום לנהר. אחרי תקופה זו פסק הרבי לענות על שאלות ולעוץ עצות, באמרו, שגדולה מאד הסתרת פנים, ואי אפשר לענות. בקיץ תש״ב גורשו כל יהודי אולקוש, ובהם משפחתו של הרבי. רק הרבי בלבד הוצא יחידי על ידי "ראש היהודים" מתי ק מרין הידוע במכונית של הגסטאפו, והעבירו לחתנו ר׳ יהושע דיינין לגיטו סוסנוביץ. יוסף קאנאל מספר, שבערב ר״ה תש״ג היה עד־ראייה למה שראה, שחצי שעה לפני זמן הדלקת הנרות בא מרין לרבי כדי לקבל ממנו ברכת "שנה טובה". כל הנוכחים בדירת הרבי קפצו ממקומם. הרי לפניהם ה״מלך" הכל־יכול, הפוסק מי יכול עוד להשאר בגיטו ואת מי יש לשלוח לאושביץ. ר׳ יהושע׳לה הדיין, חתן הרבי, העמיד לפניו כסא לשבת. אחר הביא כיבוד. אך הרבי,

משראה אות ו נכנס, קם ממקומו ואמר: נו! נו! להדליק את הנרות. הרבי לא רצה לשבת עמו אף רגע אחד, למרות שמרין עצמו הצילו מאולקוש והעבירו לסוסנוביץ. הרי "אסור להסתכל בפני אדם רשע". לבית צדיקי חנצ׳ין נשאר נין בארץ־ישראל. רבי ישעיהו שפירא, בן בתו של הצדיק הזקן מחנצ׳ין, מילא תפקידים יישוביים חשובים בבנין הארץ, ושלשת בניו תופסים עמדה ניכרת בנוער הדתי. מלבד זה ממשיך נכדו האדמו״ר מאוז׳ירוב כצדיקות בתל־ אביב ורכש לו שם בספריו "אשדת", ובעל נכדתו (בן הרבי מגרוחוב אצל וארשה) הקים לו משק חקלאי למופת במוצא־ירושלים, ובה השתרשו בני בית הרבי מחנצ׳ין בבנין הארץ. חסידי חנצ׳ין מתאספים כפעם בפעם בתל־אביב, אם ליום ההילולא של רבם הזקן, ואם בהזדמנויות אחרות, ותמיד הם דנים בצד המעשי של חיזוק חסידות חנצ׳ין בישראל. 14) קלויז חסידי סוקולוב בעיירה סוקולוב, הסמוכה לשדלאץ, ששכנה על פרשת דרכים, השתלבו השפעות שתי היהדויות, נוסח יהדות פולין ונוסח יהדות ליטא, ונתנו אותותיהן בשמשן שם בערבוביה.

אדמו״ריות סוקולוב בלאהיתד, שושלת חדשה, כי־אם ענף של קוצק, בשינויים מסויימים, ובראשה עמד רבי יצחק־זליג מורגנשטרן, שנולד בשנת תרב״ד בקוצק לאביו רבי חיים ישראל, הרבי מפילוב, חמש שנים אחרי פטירת סבו ר״מ מקוצק. עלה על כסא הרבנות בסוקולוב בטרם היה לאדמו״ר בשנת תרג״ד, ואחר פטירת אביו, הרבי מפילוב (בשנת תרס״ה) הכתירוהו רבים מחסידי אביו לאדמו״ר, התקשרו אליו בעבותות אהבה, ובקרו בביתו לעתים קרובות.

אביו ר׳ חיים־ישראל מפילוב, בנו של רבי דוד ונכדו של ר״מ מקוצק, נודע בתכנית נועזת רחבת־ממדים ורבת־המעוף: עליה המונית של יהודים דתיים לארץ־ישראל "לאלפים ולרבבות" (כדבריו במכתבו אל הרב מגור, רבי יהודה־אריה אלטר, בעל ה״שפת אמת"), ולא כדי להתפרנס מתמיכתם של ה״כוללים", אלא לקנות אדמה ולהתישב עליה, לעבד אותה ולהוציא בזיעת אפיים לחם מן החקלאות וממלאכות שונות אחרות. הוא עיבד את תכניתו בפרטי־פרטים, הן מצד ההלכתי־העיוני, והן מצד המעשי, וניגש לביצועה. את תכניתו פירסם בספר "שלום ירושלים". והוא היה לא רק גאה דורש, אלא גם נאה מקיים. אסף סכומי־כסף ניכרים למדי בין מועמדים לעליה ובין נדיבים עשירים, לשם מימון קניית הקרקע, בנית הבתים, הכנת הציוד החקלאי וכיסוי הוצאות הנסיעה. עמל רב שיקע בעבודה זו, אך מכשולים ואבני־נגף מרובים נערמו על דרכו. ראשית, מחמת אדישותם ואף התנגדותם של כמה וכמה רבנים ורביים לתכניתו, שהיה בה משום חידוש ופלא. היא נראתה כבלתי־ממשית, ורבים פקפקו אם רצויה היא מבחינה דתית. ושנית — לא משימה קלה היתה זו לאסוף סכומים עצומים. גם יהודים נדבנים בני נדבנים לא היו רגילים בימים ההם לתרומות בממדים כאלה. בהתקלות בהתנגדותם של אי־אלה מנהיגים דתיים, פנה מעל לראשם אל העם, ואסף סכומים לביצוע תכניתו, אלא שאלה לא הספיקו לשלם בעד הקרקע ובנין הבתים.

ואז צץ במוחו של הרב ימפילו הרעיון לשתף את הבארון אדמונד רוטשילד "הנדיב הידוע" מפארים במפעלו. הוא שלח אל ה״נדיב" את הכסף שהיה בידו בבקשה שהבארון יוסיף את החסר ויעזור להגשמת התכנית. אבל אותה שעה היה הבארון ־שרוי בחיכוכים וסיבוכים עם המתיישבים שבמושבותיו בארץ־ישראל, - 246 -