וגם יועציו, מתבוללים צרפתים, שלא רחשו אהדה מיוחדת ליהודים דתיים, הזהירוהו בלי להסתבך בענין. הבארון נענה להם והחזיר לרבי מפילוב את הכסף שקיבל ממנו, בסירוב לטפל בדבר. בלית ברירה השיב הרב את הכסף לנדיבים ולמועמדים לעליה. ברבות הימים יצא בתכנית דומה ר׳ יצחק גרשטנקורן, חסיד סקרניאביץ, ואחרי עמל ויגיעות לאין שיעור, קמה והיתד. העיר בני־ברק. נחמתו היחידה של הרבי מפילוב היתה שכמה מחסידיו שמעו בקולו ועלו לארץ ישראל להשתקע בה. עם פטירתו (תרס״ה) מילא את מקומו בנו רבי משה, שנשאר ב״חצר״ אביו בפילוב, בעוד שאחיו ר׳ צבי־הירש היה לאדמו״ר מלוקוב. האח השלישי, רבי יוסף, לא שימש כרבי אלא אחרי פטירת אחיו רבי משה, שמילא מקומו כרבי של קוצק. בית קוצק המשיך, איפוא, להתקיים על סניפיו הקלויזיים. אישיות מיוחדת במינה היה רבי יצחק־זליג, הרבי מסוקולוב, ובעלת תכונות מנוגדות. הניגודים היו טבועים בעובדה יסודית של מורשודאבות. היה דומה לסבו ושונה ממנו. או שהיה שונה על שום שהיה דומה. וכסבו הקוצקאי לא הלך גם הנכד בתלם, ואף לא בתלם של סבו.

הרבי מסוקולוב היה גדול בתורה, בשקידה ובהתמדה לאין שיעור, בקי וחריף בכל מקצועות התורה שבכתב ושבעל־פה, לרבות ידיעה יסודית ומקיפה בתנ״ך, שטח שהוזנח בעולם החסידי, ואת לילותיו הקדיש ללימודים ולכתיבת חידושי תורה. שיחותיו בתורה על שולחנו בשבתות וחגים ארכו שעות רבות, לילות שלמים, עד עלות השחר. גדול היה גם כמורה־מחנך, וכמעצב אופי של תלמידיו, כראש מתיבתא, מגיד שיעורים, וכמנהיג באגודת־ישראל, כסופר־פובליציסטן, כנואם וכאדמו״ר בנוסח מיוחד, שמשך אליו חסידים לומדים בני דעת שדבקו בו באמונת חכמים ובהערצה ללא גבול. והכל בא אצלו לידי ביטוי ברגשנות, בקולות וברקים. שום דבר לא היה אצלו צונן ויבש. הוא ביקר בארץ ישראל בשנת תרפ״ד, וביקורו זה עשה עליו רושם גדול ועמוק מאד. בשובו התאכסן בווארשה בבית חסיד אחד, והמון רב של יהודים באו לראות את פניו, שהתכנסו בחצר הגדולה של חבית. בשמעו את השאון, פתח הרבי את החלון וצעק בהתלהבות עצומה לתוך הקהל הרב, שהצטופף בחח: "יהודים. עלו, אלו לארץ־ישראל, כי טובה הארץ מאד מאד!", נפטר בגיל 76 שנה באוטבוצק בג, מרחשון ת״ש, והוטמן בבית העלמין של ביר(ת פולין בקרבת קברו של רבי אברהם מרדכי אלטר, בנו של "חידושי מהרי״מ" ואבי ואבי בעל "שפת אמת". כעסקן ה״אגודה" ביקר הרבי פעם בבנדין והתאכסן בבית ר׳ חיים דוד הנקר, חסיד סוקולוב, בעל־בית, שבניו נחשבו ללומדים מופלגים.

ר׳ דוד פראוור היה ראש הקלויז הסוקולוב בבנדין ועסקנו הנמת. 15) קלויז חסידי וולבורש מייסד בית הצדיקות בוולבורש היה דבי בריש טורנהיים, אחד מצדיקי הדור הישן בפולין. נולד בתקס״ג בפיוטרקוב, והיה "נושא כליו" של ה״שרף" ממוגלניצה, ואחרי פטירתו היה. "יושב" אצל הצדיק רבי אליעזר, חתנו של המגיד מקוזינח. היה צנוע ונחבא אל הכלים, בורח מהפרסום. העיירה וולבורש, במרחק 14 ק״מ מפיוטרקוב, היתה אסורה לישיבת היהודים, כי היתד. אחוזת כמרים. מספרים, שעוד לפני כ־160 שנה, כש״היהודי הקדוש" ערך גלות והגיע בלוית רבי דודל מלילוב נושא־כליו לוולבורש ולא מצא בה כל נפש יהודי, ציווה, שיהודים יבואו וישבו שם בלי להתחשב באיזה חומרות וגזירות שהן מטעם הממשלה, כי במקום זה יזרח אור גדול שיאיר פגי העולם. היה זה אורו של רבי בריש. ואכן, רבי בריש היה מפתח את הישוב היהודי במקום, ייסד בה את ה״חברה קדישא" ו״בקור חולים״ והיה לגבאם. רק בהגיעו לגיל 59 נבחר לרב המקום ונעשה תושב קבוע בוולבורש, ומכל קצוי המדינה התחילו באים אליו חסידים וסתם בעלי בתים והיה לרבי. שמו נתפרסם כבעל־ מופת גדול. אך הוא היה צם משבת לשבת, בטעמיו רק קצת פירות. היה מקדש על גביע מעובד מאבן ארץ ישראל, ועל הגביע היה נותן בשעת הקידוש עטרת כסף יקרה, בלווי דבריו: "היום אנו מכתירים את ארץ ישראל". לו מייחסים את הפתגם בפולנית: ״צא קידוש — טא חידוש, צא הבדלה — וויעלקיע מפלה״.

הוא היה מקבל את חסידיו רק אחר חצות לילה, אחרי שסיים עריכת חצות, בעליה שנמצאה מעל לבית־מדרשו, ששם היה יושב הצדיק ועורך התבודדות. נפטר ב׳ חשון תרל״ח, בן 75 שנה, ולפי צוואתו הובא לקבורה בפיוטרקוב, ליד קבר הוריו. הניח אחריו ספר על התורה בשם "עבודת יששכר" שיצא בדפוס ע״י נכדו בתרע״ב ר׳ חיים־ברוך דמבינסקי, הרב מטושין. מילא את מקומו בנו הבכור רבי יעקב־משה טורנהיים שהצטיין בצדקות והלך בדרך אביו, החזיק בביתו זמירים יקרים שהלהיבו בזמרתם הנאה, והחסידים אמרו שלא פעם השפיעו על הרבי בזמרתם בעבודת הבורא. ולקול צלילי הזמירים היה מקבל את ה״עולם" שנדחק לפני דלת חדרו עד שזכו להתקבל ולזכות בברכתו. נפטר בי״ד כסליו תרע״ח, בן 89, ואת מקומו מילא בנו ר׳ אלעזר־מאיר (נפטר בזדונסקה־ווליה, אדר תרפ״ט) ובנו השני ר׳ צמח היה רב בבלכאטוב.

הקלויז של חסידי וולבורש בבנדין נמצא בבית ראובן ליוד, ברחוב זאמקובא, שהיה קיים מאז כמה שנה. לא היו בו מתפללים רבים. עם עסקניו נמנו רבי בריש טורנהיים, מנכדי הצדיק מוולבורש, שהיה סוחר, ר' שמואל־אהרן סושעק ואחיו לייביש וזיסמן, מהם בעלי תורה. אחד מהם, שעסק ביציקת נחושת, התחתן עם משפחת הרבי. בתו של ר׳ זיסמן סושעק נישאה לר׳ חיים־יחיאל בן הרבי, אך הנשואין לא היו בני־קיימא, ואחרי הגירושין נסע בן הרב י לאמריקה. חסידי וולבורש בבנדין היו מעורים בחיי העיר, ורובם אומנים וסוחרים מהמעמד הבינוני. לבעל־חפילה בקלויז נמנה ר׳ לייביש סושעק. 16) קלויז חסידי קוצק הקלויז של חסידי קוצק בבנדין היה קיים בה עוד מימות רבי מנדלי (תקמ״ח—תרי״ט), מייסד השושלת בקוצק, שכל חייו היו התמרדות נגד השיגרה, המוסכם והמקובל, ההרגל והרגיל, המובן והנוהג, וחסידיו התאמצו ללכת בתלם רבם הגדול. גם בקלויז בגידין היו הקוצקאים מהדהדים רחשי־הגיגיו, ועדיין היתה מרחפת אוירה של מסתורין, של רזין דרזין, של רמזים דקים מן הדקים, של צירופי רעיונות נועזים, עמוקים ונוקבים עד התהום. הקוצקאי היה הר געש, צדיק של סערה. הוא "הרעיש עולמות",

כדי שעולמנו לא יתנוון בשלוה של קפאון! הסעיר רוחות, כדי שלא תתאבנה בשיגרה. אמרות תורותיו לא נתכוונו להבריק, אף על פי שהיו ברקים מזהירים. הן נועדו לזעזע. שיחותיו ד.י! 1 בוערות בלהט, לא כדי להקרין זוהר, אלא כדי להצית. הוא לא - 247 -