דורקה צימרמן, רזו? 1 בוקובסקה, צפורה גלייטמן, רבקה רדזינסקה, שרה שפורך, אחיות סטבסקי, שרה אק־ שטיין, מרים פרייטמן (היתה בארץ וחזרה עקב מחלתה הממושכת) לאה פיש, יקותיאל קרוק, יענקלה אופנהיים, ברור פשעניצא, ריבה ניעדז׳ווידזקה ועוד רבים אחרים ששמותיהם לא אדע. יהי זכרם ברוך לעולמי־עולמים! בעלותי עם חבורת גורדונאים לארץ־ישראל בתחילת 1932 יסדנו את קבוצת גורדוניה ב׳ בראשון לציון, ומכאן העתקנו את אהלינו בשנים הבאות לנחלת־יהודה והרצליה שהיתה התחנה האחרונה לנדודינו. התאחדנו כאן עם קבוצת "משמר השרון" ועלינו להתישבות קבועה על אדמת ואדי, חווארת בעמק ז1פז*. שרחשה ביצות וקדחת. בקבוצות משמר־השרון, דגניה ב/ מסוד" רמת־דוד, מעלה החמישה, נוה־ים ובמשקים אחרים גמצאים גורדו־ נאים מבנדין - וממשיכים אורח חייהם ברוח העקרונות שלאורם נתחנכו וגדלו. כן מצויים חברינו במושבים ובמושבות, בכפרים ובערים ורבים מהם פעילים בחיי ההסתדרות והצבור. שדה פעולתנו שנחרש ונזרע ביד חרוצה, נתן פירותיו והיה שכר לפעולתנו. היו אלה שנים זוהרות, גדושות זכרונות מלבבים, שלא תישכח־ נה, והלב הומה עדיין עם זכר הימים רווי הכמיהה והערגה, השאיפות והתקוות. סרדכי קו־שיט <קשב> / "גח־דתיה" בשמת המלחמה

11 על אף החרדות והנגישות שפקדו את עירנו עם פרוץ !£ המלחמה, לא נפסקה פעולת ה״גורדוניה" ליום אחד. אמנם, כל עבודת ציבור היתה אסורה ונתונה בחזקת הסכנה, אך ידענו להערים על כל האיסורים ומצאנו תחבולות להמשכת הפעולה. התחלנו מגייסים את חברינו שנשארו במקום, כי חלק ניכר מיהודי העיר עזבוה וניסו מזלם בבריחה מבוהלת. רוב הנמלטים לא חזרו עוד, וכאשר שקטה העיר במקצת ותושביה ביקשו לשוב אליה — נורו רבים מהם. התכנסנו קבוצות־קבוצות בחשאי במקומות מגורים פרטיים. המקום המרכזי נקבע בבית חברנו היקר שלמה צימרמן ז״ל, כאן נפגשו חברי ההנהגה, אך היו לנו גם מקומות־מפגש אחרים — בבית החברה חנה פשאניצא (כעת בארץ), אצל החבר יוסף ש ו י מ ר, שבידיו הפקדנו את הדגל ע״ש גדוד "העבודה", שעמדתי בראשו, אצל החברה הנקה בורנשטיין ז״ל, תפארת הסתדרותנו, אצל שלמה לרנד, אצל החברה צפרה זינדורף (ישראל) ואצל כותב הרשימה הזאת.

באחד הימים העזתי לסור למעוננו יחד עם שלמה צימרמן (מטובי חברינו, נהרג), כדי להוציא כמה חפצים בעלי־ערך ולשמור עליהם עד יעבור זעם, כי לא תיארנו לעצמנו בהתחלה, שהמלחמה תימשך זמן רב. לקחנו עמנו את דגלנו הנהדר, המבריק בעיטוריו המוזהבים השזורים בחוטי משי על גבי קטיפה, הדגל שנחנך עוד בזמן כהונתם של החברים מ. המפל וא. ליור, ושניצל על־ידי בהביאי אותו לארץ. כן הוצאנו והסתרנו את דגלוני־הגדודים, את פנקסי הפרטיכלים, שבהם נרשמו תולדות הקן, ספרים שונים מספרייתנו רבת הכמות והאיכות ועוד ועוד. היה זה ביקורי האחרון בין כתלי הסתדרותנו, שבה קשורים זכרונות כה נעימים, שלא יישכחו לעולם. הקימונו מחדש את ההנהגה בצירוף חברים צעירים. התקשרנו עם ההנהגה הראשית, שהעבירה לנו הוראות על מבצעים שונים, על דרכי פעולתנו החדשה, שמטרתה העיקרית — הצלת הנפש. מטעם ההנהגה הראשית ביקר אצלנו אליעזר גלר ז״ל, מפעילי תנועת "גורדוניה" וממארגני המחתרת ולוחמיה, לבירור תפקידינו. הוחלט, שעלינו לצאת לעבודה לגרמניה, מצויידים בניירות אריים — נוצריים, להצטרף לפרטיזנים ביערות פולין, להבקיע ולפרוץ לעצמנו דרך ולהעפיל לארץ בהברחת גבולות. אכן, כמה מאתנו הצליחו בהבקעת דרכים־לא־דרכים והגיעו למחוז חפצם, לארץ הנכספת, אולם רובם נתפסו, נאסרו ונהרגו.

קבוצת חברים, שבראשה עמד החבר אהרן רוטבר ז״ל, יצאה לעיירה אושווינצ׳ים לא הרחק ממחוז זלגלמביה, שטרם הפכה למקום עקוב־מדם של מיליוני אחינו, וייסדו בה נקודת־הכשרה. העיירה הזאת, אושווינצ׳ים, השוכנת בהצטלבות־הדרכים צ׳כיח והונגריה, צריכה היתד. לשמש תחנת־בריחה וקרש־קפיצד. להצלה. החזקת הנקודה הזאת לא היתה מהדברים הקלים, אך בכל זאת החזיקו אנשיה מעמד תודות לכמה מתושבי המקום שבאו לעזרתם. יצויין כאן לטובה החבר מנהיימר, חבר "התאחדות־אחוד", שפעל הרבה למענם. אחר־כך הוברר לנו, שחברינו הועסקו במקש אחד, שנשמר מכל עבר על־ידי אנשי ם.ס. והוכשר ונועד למחנה השמדה. כעבור מחצית השנה היתד. אושווינצ׳ש לגיהנום על משרפותיה, שבארובותיה עלו תמרות עשן יומם ולילה.