הצהרת בלפור 1סךרנ1 ו ■■■ עיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר מיגור הגרמנים 41■ ונצחון בעלות־הברית שוב לא היו מוטלים בספק, ב* 2 בנובמבר 1917, זכינו בהצהרת בלפור. באפריל, 1920, אושרה הכרזת בלפור בסן־רימו (איטליה) ע״י אומות העולם, שהחליטו למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל במגמה לסייע ליהודים לבנות את מולדתם. אין לתאר את התלהבות היהודים בתבל כולה, ובהגיע הבשורה המעודדת לאזני יהודי בנדין, יצאנו כולנו — אנשים, נשים וטף — לרחובות העיר, ורקדנו מרוב שמחה. בפי כל אחד נשמעו ברכות "מזל טוב" ו״שהחיינו", "כי זה היום קוינו לו". העיתון "זאגלעמביער צייטונג" הדפים הוצאות מיוחדות מוקדשות למאורע רב־המשמעות. התהלכנו כחולמים ולא רצינו להאמין למשמע פעמי הגאולה וימות המשיח הממשמשים ובאים. האומנם, היה נהיה ככל הגויים? הבא הקץ לתלאות? הילדים שלמדו ב״חדרים" שוחררו מלימודיהם לאות יום־טוב וחג ואנו, תלמידי בתי־הספר היהודיים, עברנו בסך בחוצות העיר וצעדנו לבית־הכנסת הגדול, המלא מפה לפה, בו נערכה תפילה
חגיגית לכבוד מדינת היהודים העומדת לקום. המנהיגים המקומיים נאמו נאומים נלהבים ודרשו מהעם נאמנות ומסירות אירקץ לציון הנבנית מחדש. רבים התפרקו מתכשיטיהם ועדיהם ותרמו בנפש חפצה ובלב הומה לטובת בנין הארץ. גיוס הכספים הקיף את כל חלקי העם, שגילו התנדבות למופת. בדמעות־גיל בעיניהם הביאו הכול תרומותיהם לועדת המגבית המיוחדת. היו אלה ימים מלאי זוהר הרקיע. החגיגות והתהלוכות נמשכו שבעה ימים, כמצות "שבע ברכות", ובכל יום הילולה וחינגה חדשה. השמחה פרצה גבולות, פשוטו כמשמעו. בשוך תרועות הנצחון והחדווה פנו המפלגות הציוניות וארגוני הנוער אל חבריהם בקריאה: לא להסתפק בקריאות־הידד בלבד, אלא לקיים ולהגשים את צו השעה, להיחלץ לעזרת העם ולעלות לארץ, כי עתה ניתנה ההזדמנות הטובה ביותר להקים את הריסות ארצנו ולהחזיר עטרתה לראשה. הקריאה הזאת לא היתה, "קול קורא במדבר", כי קמו בחורי בנדין נלהבים ועלו לארץ ישראל ובעקבותיהם יצאו אחדים, בעשרות ובמאות, והעליה נמשכה עד כליון עירנו. מ. ה. הפגנה אנטי־בריטית ■יי■ תשעה־באב, תרפ״ט — 1929, פרצו בארץ מהומות הדמים. 41■ לנו, היושבים אז בגולה, נדמה היה כאילו נגזרה, חלילה, כלייה על הישוב בארץ, צפור־נפשנו.
קרוב ל־30 שנה עברו מאז ואף־על־פי־כן חיים בי רישומי הימים ההם, משל נתרחשו תמול־שלשום. זכור אזכור את הימים המעיקים ואת הלילות נטולי־שינה, את הערבים כאשר התאספנו במועדוני ההסתדרויות הציוניות וטיכסנו עצה כיצד להגיש עזרה לישוב בארץ. האם לא נקום כאיש אחד להצילו, שהרי עתה מקומנו בארץ, ואולם השערים נעולים לפנינו וסגורים. לא אשכח אותה שיחה בטלפון עם מערכת העתון "היינט" בוארשה, שעמם התקשרתי, כדי להוודע על הנעשה בארץ! וכאשר הודיעוני, שהבשורות מארץ ישראל מחרידות — התפלץ לבי בקרבי למשמע בשורות אויב אלה. העתונות הרעישה יום־יום, ערב־ערב, בכותרות מזעיקות: !הישוב בסכנה!", "מארץ ישראל נשמעה הקריאה "הצילו"!" . הגדילה את המבוכה והפיצה יאוש ובהלה בהמוני־העם, שארץ ישראל היתה להם קרן האור היחידה במחשכי עמק הבכא בנכר.
בערי פולין המאוכלסות יהודים קמה תנועה אנטי־בריטית, ואורגנו הפגנות ואספות־מחאה נגד האנגלים המפקירים את הישוב היהודי. גם בעירנו נתארגנה באחד מימות ראשון, שהוא יום מנוחה כללי, הפגנה ותהלוכה ברחובות העיר, שבה השתתפו כל המפלגות הציוניות על דגליהן וסיסמאותיהן. ההפגנה רבת־העם, שאליה נצטרפו סתם־יהודים, נעה ברחובות הראשיים וכאשר הגיעה למגרש שליד ביתו של ר׳ חיים שיין ז״ל, ברח׳ מלכובסקאגן, נתכנסו המפגינים לאספה והקשיבו לנואמים, שקראו תגר על אנגליה המחללת את הבטחותיה לסייע בהקמת בית לאומי לעם ישראל. אני, שחזרתי אז מארץ ישראל, שבה עשיתי כמה חדשים בעניני משפחה וככתב "זאגלעמביער צייטונג", מסרתי לקהל הנרגש והממור־
מר דרישת שלום בלתי־אמצעית מאחינו בארץ ישראל, שראיתים בעבודתם הקדושה בהפרחת שממות מולדתנו ובהחיאת שפתנו. נאמו עוד מר אברהם ליאור (אמריקה), יהודה פרגר (ישראל), אהרן המפל ז״ל, משה אופנהיים ז״ל ויוסף לוי ז״ל מלודז, מזכיר מפלגת העבודה הציונית התאחדות, שנשלח לעירנו בעניני מפלגתו. כחוט־השני עברה בדברי הנואמים החוצבים להבות אש, נימה אחת: אנו מזועזעים ולבנו דווי על דם אחינו הנשפך בא״י, אך אנו נשבעים שאין מאורעות הדמים עשויים להפחידנו ולרפות את רוח העם להחליש את ידינו, ואדרבא — עם ישראל יגביר ביתר שאת מאמציו למען מפעל בניננו. לא נזוז ולא נלך, מהארץ, שאין כוח העשוי לעצור בעד שיבתנו לחיק מכורתנו והקמת חיינו מחדש במולדת. עליה נעלה בנשינו ובטפנו. במעמד מרומם זה הוברקו ברכות־עידוד לאחינו בארץ ונשלחו מחאות לציר בריטניה בקטוביץ, לממשלה הבריטית בלונדון ולנציב העליון בירושלים, שהוקעו בשל איבתם למפעל הציוני ונתבעו למלא אחר המנדט שהופקד בידיהם.
גם בשנת 1936, בפרוץ שוב מאורעות דמים בארץ, שנמשכו הפעם שלוש שנים רצופות, קמה סערה גדולה בקרב יהודי פולין. בחוצות בנדין נראו שוב בני עירנו מפגינים, בדרשם את הרחקת האנגלים מארץ ישראל המופקרת על־ידי מעשיהם העוינים, כגון צמצום העליה, גירוש עולים, דיכוי ה״הגנה" וכדומה. במגרש הספורט של "הכוח" נכנסו המוני־העם והעלו עצומותיהם. עם גמר האספה נסעו מאות מפגינים לקטוביץ, וליד בית הצירות הבריטית השמיע הקהל הרב קריאות־בוז, המטירו אבנים בחלונות הבית ואף חדרו לתוכו, וגרמו בו נזקים. המשטרה החזירה את הסדר על כנו ופיזרה את ההפגנה בכוח. אחדים מאנשינו נאסרו, אולם שוחררו בהתערבות מוסדותינו . מ. ה . - 321