חלה במחלה ממארת, הובל לברסלוי, בבית־החולים היהודי הנודע נותח, אך ללא הואיל. מחלתו שקיננה בקרבו, כירסמה בבריאותו והורידתהו שאולה. נאסף אל עמיו, בהיותו בן ס״ח שנה, בכ״ה חשוון תרע״ד (26.11.1913). זכורה לי הלווייתו, ואני אז ילד בן 7, כאשר עברה את סימטאות עיר־מגורנו בדרכה לבית המדרש, בו הועמד הארון ושם הספידוהו. החוצות היו מלאים אנשים הנוהרים אחר המטה. לשם שמירת הסדר הופקדו עשרות שוטרים, פרשים ורגלים, ונמתחו חבלים משני עברי הרחובות. משלחות מטעם כל קהילות פולין ורבניהן נעו בתהלוכת־תוגה רבתי זו, שהעידה בהמוניותה עד מה נתחבב הרב המנוח על בני־העם המתאבלים על מות רבם הנערץ. אחר פטירתו נבחר רבה של בגדים בנו של המנוח, ר׳ יקותיאל זלמן זצ״ל, שאחר כמה שנות כהונתו עזב את העיר, בנסעו לאמריקה, מקום שם כיהן כרב עד מותו בשנת תש״ב (1940). אף שקרוב ליובל שנים עברו מאז הובל הרב י. ב. גרויבארט למנוחות לא נשכח מלב רבים. ר׳ נחום סוקולוב ז״ל הקדיש לזכרו של הרב גרויבארט מאמר ב״הצפירה״, מיום 13.2.1914, במדור הקבוע "משבת לשבת", שהנני מביאו להלן בהשמטות קלות:

"...היה זה אדם יפה, בעל פנים לבנים כשלג וזקן שחור מקיף אותם, העיניים הגדולות היו מלאות חיים ולב טוב מאוד הציץ מחרכיהן. כמוני היה גם הוא יליד עיירה קטנה בפולין. מוניטין שלו יצא בעולמנו הקטן בתור אחד מעילויי שאראנסק. אבותינו היו ידידים, ובסקרנות מיוחדת הייתי מסתכל אל אבא כיצד נהנה מחברתו של אבי בעריש, וכיצד היו שני יהודים פקחים, בני־תורה, מחודדי־המוח ובעלי־הומור, משתעשעים במילי דעלמא ובמילי דאו - רייתא. ניצוצות היו ניתזין מן השיחות ההן. משנתו של בריש היתה קב ונקי. 1) תודות לשליטתו בשפה הרוסית ייצג את עניני קהילתו וגם את עניני הציבור כולו במשלחות שונות לפני מושלים ושרים. ידועה המלצתו לשלטונות הרוסיים, בל יאשרו רבנים אלא בעלי השכלה כללית מינימאלית. 2) באחד ממכתביו לידיד שופך הרב גרויבארט את מר לבו: "והנה קרה שהתַרתי אפיית ה״מאשידמצות". המכונה הזאת, שרבותינו נ״ע אסרוה, איננה אלא "וועלגער־העלצער" (גלילי עץ לרידוד בצק), שמתחתם נעשית המצה במהירות נפלאה ובנקיות. בקראקא, שהיא עיר ואם בישראל, רוב המצות נאפים כן. אבל כאן נצחו המציקים לישראל וכשנכנסו הנרגנים להיכל הקודש הטיחו נגדי את תלונותיהם לפני רבן של ישראל, הגאון הקדוש זצ״ל מסאכאטשוב, על מה שהתַרתי את ה״מאשין מצות". מאז שמו הקפדה גדולה עלי, והדברים שנבראו מזה אין להעלות על הכתב".

כה יעשה לי ה׳ וכה יוסיף, כי כוונתי היתה לשם שמים, ואני מודה בעצמי, שבטלתי את ה״מאשין־מצות״ לא מפני האמת, כי יודע אני, שהיא כשרה הרבה יותר מכל האפיות, שאין הבעלים עומדים לגבן, ואינה מועילה שום השגחה. הוכרַחתי לבטל את ההיתר, מפני שאיני רוצה להיות שימה בפי המלשינים והטפשים הנכנסים למקומות הגבוהים. ה׳ ירחם עלינו במהרה!" (הרב יהודה אבידע־זלוטניק, ״הצופה״, ט״ז באייר תשט״ז, 27.4.1956). השעור הראשון שלי אצלו היתה "חזקת הבתים", והוא משך את לבי בזוהר קסמו, והיה בו שחוק־חן, היתה בו תומה ונכוחה, היה בו לחשקול זמר ערב, געגועים וצלילים מאיזה עולם אחר, צח, ונקי וקדמון. יכול אני לאמר, שהיה בו גם לב מתרגש ונפש פיוטית. הוי, חלומות נשכחים, תמונות אשר כבו! עברו שנים רבות ואותו בריש היה לרב בישראל, רב חשוב, מטופל, מסובך בדאגות. כבר היה מכווץ בחוג פעולותיו, כבר הניחה עליו הרבנות את חותמה.. . ועברו עוד שנים, ואני ידעתי, כי זה הוא הרב הגאון בבנדין. חרד ותמים, מאמין ואדוק, בעל כובד ראש ומיושב בדעתו. ובודאי משום נימוס ושלום מקורב גם לרבים. אילו היה אדם זה עומד ברשות עצמו, בהתפתחות פנימית, חפשית וטבעית, בלי כל שעבוד וכפיה מצד התנאים החיצוניים, אזי מסוגל היה לעלות למדרגה היותר גבוהה.

למדתי ממנו כמה דברים, וחייב אני לקרוא לו "רבי". יותר שלמדתי ממנו, למדתי מחייו, ותהא־נא לי הרשות להקדיש לזכרונו פרח עני זה מן הפרחים הצנועים תחת גלגל החורף" . מרדכי המפל * זכרונות על הרה״ג ר׳ יששכר בריש גרויבארט זצ״ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זכרונם (ירושלמי, שקלים, פרק ב׳) . ן■ אחד מתלמידיו הנני מעלה כמה קטעי זכרונות מנבכי העבר 3^ ומפגישותי עם מורי ורבי המובהק ז״ל, רבה של בנדין, אשר זכיתי ללמוד אצלו ארבע שנים וליצוק מים על ידיו עד ליומו האחרון שבו נסתלק למרומים, נ״ע . עוד בהיותו צעיר לימים נתפרסם כעילוי גדול, ועל התמדתו הגדולה מסופר נפלאות, כיצד עשה לילות כימים בלימוד התורה . היה רב ופוסק בעל סמכות מוחלטת, מגדולי־הוראה, היטה שכלו, מרצו ונפשו אל אפיק אחד: דעת תורה . המוח הבהיר והשקידה העצומה בתורה יצרו את הגאון בהלכה . זכורני, כאשר אנו התלמידים, או מישהו מהמסובים על שולחנו . עוררו שאלה בהלכה, אורו עיניו וארשת פניו הרצינה, והתחיל מפיק מרגליות לאין ספור; הבבלי והירושלמי, הרמב״ם והשולחן ערוך היו לפניו כספר הפתוח והדברים היוצאים מפיו מאירים באור יקרות . היה דרשן בחסד עליון, דרשותיו מבריקות וכובשות לבבות .

דרך לימודו היתה אך ורק לתכלית של הלכה למעשה, וזו מגמת כל פלפוליו וחדודיו הנחמדים. בדרך זה בא לעסוק בהוראה בכל מקצועות ההלכה, ועוד בנעוריו היה מורה מובהק לרבים, בדעת יתרה ומיושבת. אפילו השעורים עם תלמידיו היו לרוב בהוראה, כגון — הלכות טרפות, הלכות תערובות וכו׳ למדנו אצלו גם שעורים בשיטות שונות שבש״ס, כמו שליחות, רוב, שקול הדעת ועוד. שיטתו בלמוד היתה התעמקות בספרי הראשונים ובחדושיהם ותירוצם בקושיות שתפסו עליהם האחרונים. שעה שלמדנו את השעור הקבוע אצלו יום יום ועלתה בידו לתרץ איזה רמב״ם מוקשה, — הפיקו פניו עוז וחדוות נפש והרגיש תענוג רוחני מיוחד. היה מהמקילים הגדולים בהוראה, וכשהביאו לפניו באמצע השעור שאלות שונות בדיני טרפות, אמר לנו הרב ז״ל: "דעו לכם. תלמידי החביבים, כי אני מתיר שאלה זאת במקום שרבנים אחרים מחמירים בה". והעלה לפנינו את הנימוק הנכון לכך. - 324