גזצית אישיות החווילה האידיאליזם היתה מוק& חגני״נו4*(* . שעליהם האצילה מאורה שפע דעת . היתה בה מזיגה מוצלחת של אירופיות ויהדות . בשנת 1925 ביקרה בארץ־ישראל לרגל פתיחת האוניברסיטה בירושלים , יחד עם משלחת מורים מטעם הסתדרות "תרבות" בוארשה . היא עיצבה ברוחה את דמות בני־משפחתה ונשאה בדאגה להתפתחותם ולחנוכם . !הוזמנה לעבוד כעתונאית בעתון יהודי בוילנה, אך בגלל מסירותה להוריה לא קיבלה ההצעה . ואמנם , גם במותם לא נפרדו , ונתנה נפשה באושויץ . ד. -ו- אהרן המפל ןף ליד בנדין (1900) . בית הוריו , ביודוע לחכמים ולעסק־ נים, רווי אוירה ציונית . אביו , אברהם המפל , זכרונו לברכה , מבין הסוחרים הגדולים בעיר בענף המזון , נמנה עם הפעילים הציוניים ומבין המעטים שחיסל בשנת 1930 את עסקיו הפורחים ואת נכסיו ועלה לארץ , נטע פרדס במגדיאל , הקים בית גדול בתל־אביב והיה מבין עסקני אירגון יוצאי בנדין . למד בגימנסיה הריאלית הנוצרית , שעדיין לא היתה ■ גימנסיה יהודית בעירנו . כתלמיד פעיל באגודות "השומר " ו״החלוץ" , שנוסדו בבנדין בימי המלחמה העולמית הראשונה .

כציוני צעיר קנאי אירעה לו פעם תקרית־ביש. עם קום מדינת פולין, ב־1918, נערכה בבית־הכנסת הגדול תפילה חגיגית לרגל שחרור העם הפולני משעבודו. ביהכ״נ קושט בדגלים יהודיים ופולניים. נתלהטה בהמפל חימה כבושה: דגל נכרי בהיכל ה׳? לא יקום כדבר כזה! מבלי להרהר בתוצאות הכרוכות בכך — הורידהו ושמטו. על בזיון הדגל הועמד למשפט, אך הספיק להתחמק ונדון למאסר שלא בפניו. ברח לגרמניה, מקום שם עשה כמה שנים והמשיך בלימודיו ובפעילותו בתנועה הציונית בהדרכתו של ד״ר שמריהו לוין. עם הכרזת החנינה על־ידי ממשלת פולין, חזר הביתה ונתגייס לצבא. לאחר שחרורו מהצבא התמסר כולו לפעולה ציונית במפלגת צעירי־ציון, ואחר־כך במפלגה המאוחדת פוע״צ*(צ.ס.) שופע מרץ ויזמה. מעסקניה המובהקים של התנועה בזגלמביה ובפולין כולה. נשלח לכינוסים עולמיים ציוניים־סוציאליסטיים בפראג, וינה, דנציג, ברלין ועוד. השתתף כציר מפלגתו בקונגרס הציוני בציריך, 1939, שבועות מעטים ערב השואה. היה נציג המפלגה העירית בבנדין וכיהן פרנס הקהילה במשך שנים רבות, עד סופו המר, שלא פסח על ביתו. העמיס על עצמו כל משא ציבורי ונשא באחריות בלי צל של יהירות ובלי לדרוש הכרה ופרס. היה גם מבין חברי אגודות "מוזע", ייוו״א ועוד. נתן מזמנו ומכספו לכל מפעל שנראה לו לראוי.

נואם עממי מוכשר, ואין כמעט הופעה מפלגתית בלי השתתפותו. אם־כי היה מבוסס מבחינה כלכלית, היה מקומו בין העמלים ואנשי העבודה, שכיבדוהו בגלל יושרו, כנותו וטוהר־לבו. ידעו הם, שאין הוא רודף כבוד וטובת הנאה. שאף כל ימי־חייו לארץ ישראל, אך אליה לא בא ז׳ שכן כל פעם נתעכבה משום־מה עלייתו עד שפקדתהו השואה והקיץ הקץ על שאיפתו וחייו — והוא בנופלים. חבריו הרבים בארץ ישראל ביקשו להצילו, אך הדבר לא עלה בידיהם, צי ינותקו כל גשרי ההצלה ושובשו הדרכים. משפחתו: אשתו, לבת יונה ואסתר גרטלר מעיירת מיאכוב, פלך קאלץ, שאותו תיאר הסופר ישראל זרחי (גרטלר) שמת בדמי־נעוריו, ב*1947, בספרו "בית סבתא שחרב" (הוצאת "אחיאסף", ירושלים, 1941), בתו ובנו — הסרדיוטים רצחום נפש. אתאבל ואבכה את מות אחי ושארי־בשרי היקרים שאת זכרם אשא בלבי עד יומי האחרון. מוטק -ו- משה אופנהיים

•ולד בבנדין, תרס״ב (1902) — ניספה בשואה בפולין. ^משחר ילדותו נתחנך ברוח המזרחי. בן שש עשרה נמנה עם מייסדי סניף ״צעירי מזרחי״ בבנדין — אחד הסניפים הראשונים של ארגון זה בפולין — ושימש שנים רבות מזכיר הסניף. תודות למרצו נתארגנו סניפי התנועה בכל הקהילות היהודיות שבאזור זגלמביה. השתתף בכל הוועידות והכינוסים של "צעירי מזרחי" ובשנת תרצ״ג (1933) נבחר להנהלה הארצית של תנועת "תורה ועבודה" בפולין. היה גם חבר המשרד המרכזי של "החלוץ המזרחי" בפולין. היה ממחוללי רעיון העצמאות, ומארגני הקבוצה שביקשה לגבש את תנועת "תורה ועבודה" כתנועה עצמאית ובלתי תלויה מבחינה ארגונית ב״מזרחי". השתתף כציר בכמה קונגרסים ציוניים, פרט לעבודתו בתנועה היה פעיל בחיי הקהילה בבנדין. נלקח באחד מקרונות המוות לטרבלינקי, ממנה לא חזר . -ו- חנה ("הנקה") בורנשטיין • ■ ו ד שמורות בזכרוננו שנות האימים והזוועות, רדיפות בלתי #*פוסקות, גזירות קטלניות ו״אקציות". הגירושים והרציחות טבעו בנו חותמם ונטעו בנו הרגשת ציפיה לכלייה של תפוסים ־ במלכודת. בלב ובמוח ניקרו ללא הרף הדכאון והמחשבה על מחר חשוך־תקווה — היש מפלט מנתיב־היסורים? היש בידינו לעשות דבר כלשהו, להושיע, למרוד ולהתנגד ז

אנו, קומץ נוער ששרד מהסתדרות "גורדוניה" בבנדין, ששיכלה מרבית ומיטב חבריה, התלכדנו והתרכזנו סביב הנקה, ששיננה לפנינו בכל עת את תורתה: "עלינו לחתור להצלה ולהגנה, ולא להיכנע. אל לנו לשכוח, שאנו, בני־הנוער, הננו חלק בלתי־נפרד של העם היהודי ו״האבנגרד", חיל החלוץ שלו, ועלינו להימצא עמו בכל צרותיו ולנהל את חיינו כסדרם בכל התנאים והנסיבות". לתורה זו הטיסה ואותה הגשימה. חדורה היתה רגש אהבה עמוקה לעמנו, לעברו ההיסטורי, למורשתנו התרבותית, בה היתה בקיאה, לרחוב היהודי, להווי העממי על כל גוניו. היא חיה בשירת עמנו, בה שאבה עידוד וכוח. חזון ארץ־ישראל היה תמיד לנגד עיניה, העברית השגורה בפיה על בוריה, קסמה לנו וגתקנאנומה, בדקלומיה וקריאותיה מספרותנו - 337 -