ו. מפעל הוווו ה אשר לחווה, הרי מפעל זה שמעטים במותו בתקופת השואה וההשמדה בפולין, היה כהמשך — בתנאים המיוחדים של הכיבוש — למסורת ההכשרה החלוצית. מדוע הקימו את החווה? ראשיתה במאי 1940, אותו זמן הגיעה אלינו הידיעה, שהגרמנים מקימים בשרודולא בניינים בעבודתם של פועלים שנשלחו על־ידי היודנראט. כוונתם — הקמת מחנה עבודה לפועלים חקלאים. עם הידיעה הזו פתחנו בהתיעצויות של פעילי "ברית החלוצים" שנתרכזו סביב לקיבוץ בורוכוב, על העמדה שיש לנקוט למחנה * עבודה זה ועל האפשרויות הגנוזות בו. באותה תקופה החריף הלחץ של היודנראט על הנוער ללכת למחנות עבודה. לילה־לילה אירגן "האורדנונגס דינסט" של היודנ- ראט ציוד לשם השלמת המכסה הנדרש ע״י הגרמנים. ביום חטפו הגרמנים מכל הבא תחת ידם ושלחו למחנות. כל מי שהיה לו כסף יכול היה להסתדר באחד ה״שופים". היות והנוער שלנו היה לרוב בלי אמצעים (וגם בלי פרוטקציה ביודנראט) הוחלט: אם נגזר ללכת לעבודת פרך, טוב שנהיה ביחד ונוכל לעזור אחד לשני ולהיעזר ע״י החברים שישארו בעיר.. . הרשל שפרינגר הוא שהעלה את ההצעה, בהתאם לסיכומינו,

לפני היודנראט. בפגישה הראשונה לא קיבלו אנשי היודנראט את ההצעה, אבל גם לא דחוה, ובינתיים נמשכה העבודה בהקמת שני הצריפים הגדולים והמבנים הקטנים הסמוכים להם בשטח. לבסוף נתקבלה הצעתנו על דעת היודנראט, והחלטנו להעביר את הנוער לעבודה בשטח הבור המשתרע על 100 מורג, קניין חברת המכרות. משנגמרה הקמת המבנים בשרודלא והובאו המומחים (גנן מהעיריה, אחד בוגר בית ספר חקלאי מצ׳אנסטוכוב וגנן יהודי גרמני, שסבא שלו התגורר בבנדין והוא בא אליו בזמן המלחמה), התחילו חברי הקבוץ והנוער יוצאים לחווה. מנהל העבודה היה חבר הקבוץ, חניך "בלוי־ווייס", צעיר מוכשר ושמו פוהורילה. אף־על־פי־כן, לא היו צעדי הראשונים של החווה מוצלחים, ובעיקר לקה משטר העבודה. חלק קטן מהחברים ישן במקום בחדר שכור אצל פולני, היתר חוזר היה העיר לפנות ערב. הצריפים נמסרו מאוחר יותר לרשות החווה. כל שבת היו באים נציגי היודנראט לערוך תשלום לאכרים מהסביבה שמהם שכרו סוסים וכלי עבודה, ואגב כך עורכים מעין "פיקניק"...

ביולי 1940 כינס הרש ל שפרינגר ישיבה לדיון בשאלת החווה, והוחלט, להמשיך ולקיים את החווה ולדאוג שיקויים בה משטר חלוצי, ואני אשמש מרכזה. בשיחות שנערכו בעניין זה הודעתי, שאיני מוכן לשתף פעולה עם היודנראט בניהול החווה. והצגתי את התנאים שלי: החווה לא תהיה משק של היודנראט, אלא שלנו, למרות שהוא מממן אותה! שניהול החווה יהי ה פגימי־אוטו * נומי, כך שכל בעיותיה יוכרעו על ידינו, לרבות קביעת העובדים, שתהא נתונה בידי תנועות הנוער לפי מפתח מסויים. מאליו מובן, שלא הלכתי אל היודנראט לנהל משא־ומתן בעניין זה. לבסוף הסכים היודנראט, שהנוער עצמו יהיה אחראי לחווה, והחברים שיישלחו לעבודה בה יצוידו על־ידו בתעודות־עבודה, שהיה בהן משום הצלה פורתא מגירוש לעבודת־כפייה. עם זאת ביקשו לא אחת חברי היודנראט לשלוח בנים, או בני מקורבים, לחווה, אולם עמדנו בלחץ, ואיני זוכר מקרה אחד שבו ויתרנו. אלא אם כן המדובר היה במקרה סוציאלי וכדומה. כל עובדי החווה היו חברי תנועות הנוער. למעשה כבר התחרט היודנראט על רעיון הקמת חווה חקלאית, אבל לא יכול היה לסגת בגלל הגרמנים. לא בקלות הסכימו למסור לידי את הנהלת החווה, ואט הסכימו הרי משום שהחווה הלכה והתפרקה והנוער לא הסכים לקבל על עצמו את עול היודנראט. יתכן גם, שהיודנראט סבור היה, שהחווה סופה להשפיע על עמדת הנוער אליו. עם כניסתי לתפקידי בחווה מצאתי עזובה — לא כלי עבודה,

לא מומחים ראויים לשמש העובדים בתיאום, לא משמעת ואחריות משותפת. האדמות שקיבלנו לעיבוד היו מוזנחות במשך עשרות בשנים. החברים עוזבים היו את העבודה לפי ראות עיניהם. האוכל ירוד ולא בזמן. ונוסף על כך, כל חבר ביודנראט ראה עצמו בחזקת "בעל בית". הקימותי ועד (ואני בראשו) וקבעתי סדרן עבודה ומזכיר וסידור־עבודה יומי מחייב (שהיה קבוע בחדר האוכל). דאגתי שהצריפים יועברו לרשותנו, וחייבנו את כל החברים לגור במקום. אסיפה כללית של כל החברים החליטה על חיי שיתוף, ומאותו רגע ועד לחיסול, חיו כל החברים חיי קומונה. יש לציין, שלא זה בלבד שלא היתה השתמטות מעבודה, אלא, אדרבא, הגענו לתוצאות לא מבוטלות בכל השטחים. החברים למדו את כל העבודות וביצעו אותן משל היו חקלאים מלידה. היו גם גילויים של עזרה הדדית — חבר שעבד במטבח מסר נעליו לעובד בשדה וכר. אני עצמי עברתי לגור באורח קבע בחווה, בה הייתי קשור כמעט עד לסופה, שלוש שנים תמימות. עם הפקודה שיצאה מטעם הגרמנים, שעל היהודים לרשום את הפרות והסוסים שברשותם, דרשנו מהם שיכניסו את הבהמות לחווה, לפי שממילא יגזלו אותן מהם. ואולם, היהודים עדיין לא האמינו וסירבו, ורק עגלונים אחדים מסרו סוסיהם לחווה לעבוד בה בשכר. בעונה היו גם האברים עובדים בשדות החווה.

בהדרגה עברו לחווה כל חיי הציבור והפעילות של הנוער, שגברה מאוד בתקופה זו בעירנותה ובמתחה ובהיקפה. החווה שימשה חיפוי והסוואה לאספות של מאות בני נוער מכל התנועות, ולכל אחד נקבע יום מסויים בשבוע. אצלנו נדפסו (בסטנסל) העלונים של התנועות. ועם זה קיימנו משטר חיים ועבודה. בלילה היתה שמירה בשדות. הצטיינו במיוחד בסדרנות חיקה קלינגר וישראל דיאמנט. ואכן, היה הכרח במשטר קפדני. הנה, דרך דוגמה, בלילה, בשעת האפלה ועוצר, נתקל אני בקבוצת צעירים, שהסיחו דעתם מהסכנות והבעירו מדורה! או קבוצה אחרת של צעירים (בגיל י״ד — ט״ו) שנשארו ללון בחווה, בגורן השחת, והם מדליקים נר... היודנראט הרגיש במתרחש, אף שלא ידע מעולם על היקף הפעולות בחווה. והרמן שטרוכליץ, שהיה מנהל מחלקת המשק של היודנראט, היה מזהיר וחוזר מזהיר אותנו, בעל פה ובכתב. הוא לא נתכוון אלא להציל את עורו, לפי שהיו באים אליו בתלונות. בתקופה ההיא מנתה החווה 120 עובדים קבועים. שטחה היה 100 מורג, בערך, ממנה שליש אדמת מרעה והיתר קרקע חקלאית. התוצרת נשלחה לעיר. ולא חסרו התנכלויות מצד הפולנים, וביחוד מתושבי כפר רצחני אחד. היו תגרות ומכות וגניבות. ולא אחת, בהתחלה כמובן, עלו לשדה וקצרו לעינינו. פניתי לכומר, אולם הוא עצמו חשש מפניהם. איימתי שאודיע לגרמנים, וגם זה לא תמיד עזר.