יעצו לה. לשמור את הדבר 3םוד. יש סכנה, שיאסרוה, היות ולי א התייצבה בזמן הרישום של אזרחי חח. כשהתחילו הדבורים על אפשרויות הצלה באמצעות כל מיני תעודות׳ פנתה שוב ליודנראט ושם הפנו אותה ללוינשטיין, שריכז בידו כל הענינים הקשורים במשטרה הגרמנית. רצה הגורל׳ שבזמן שהותה אצל לוינשטיין, ביקר ביודנראט מנהל "המחלקה היהודית" בגיסטאפו, הרוצח דרייאר. כרגיל קמה בהלה בין מנהלי היודנראט. לוינשטיין ביקש אותה לחכות עד לצאת דרייאר. גברת בורנשטיין נבהלה ולא חיכתה. בעת הביקור השני אצל לוינשטיין סיפרה בפשטות שלא חיכתה, היות וראתה, שהאנשים איבדו עשתו - נותיהם... על חוצפתה לאמר, שאנשי היודנראט נתבלבלו בעת ביקורו של דרייאר, זרקה לוינשטיין ממשרדו ולא רצה לטפל בנייר ד תיה. כל זה שמעתי מפיה בעת ביקורה אצלי בבית הסוהר. ועתה, בהיותי אצלו, חשבתי לנכון לנגוע בפרשה זו. לוינשטיין אישר את דברי האשה, אבל בתעודותיה החליט לא לטפל, למען ישמש הדבר לקח ל״חוצפה היהודית", ואף שהשתדל, כפי שכבר הזכרתי, לעורר רושם של "מציל" ו״מושיע", לא יכול היה להתגבר על הרגשת הגדלות החולנית ו״לסלוח" לאשה האומללה את החטא שלא חטאה.
יצאתי מלוינשטיין (במצב רוח מדוכדך) ונפלתי כמו בזרועותיו של מרין. עם מוניק מרין שהיה "זקן היודנראטים" במזרח שלזיה, היו לי מספר פגישות בענייני הנוער שתמיד נגמרו בלי תוצאות. השתדלתי להמנע ככל האפשר מפגישות עמו, היות ולעולם אי* אפשר היה לדעת במה ייגמר הדבר. פאני צ׳ארנה (המזכירה ו״המוח" שלו) לא אחת חילצה אותי ממצב קשה... משהתחיל מרין לרגוז על התחמקותנו מקבלת ההצעות שלו, ידעה ברגע הנכון להפסיק את הפגישה, ומרין נתן לנו מנוחה עד לפעם הבאה. קשה לדעת סיבת הדבר, האם שכח את ההצעות שלו, או שצ׳ארנה השפיעה עליו שלא ללחוץ... והנה, גם הפעם היו לי סיבות מספיקות לא לשמוח לפגישה הבלתי־צפויה. מרין ידע שעלי להימצא בשעה זו בבית הסוהר, ולצאת משם בלי ידיעתו (כלומר עזרתו), הרי זה פשע שלא יכופר! שנית — ידעתי את רוגזו בגלל הדרכיות... . מרין הזמין אותי למשרדו ומבלי לשאול למעשי פה, התחיל מדבר כאילו המשיך איתי בשיחה שהפסקנו רק לפני כמה רגעים... — בקרוב אתע ס ואנ י אש ר פ ה כדי להמשיך בתפקידי — אמר. הייתי בהונגריה ויכולתי לברוח! לא עשיתי זאת בגלל האחריות הרובצת עלי. גם עליך לוותר על הנסיעה ולהישאר. הן עסקן ותיק אתה — טען — ומקומך פה אתנו.
עניתי לו, שאין עתה השעה כשרה לעסקנים אלא לפקידים מוכשרים היודעים לקבל פקודות. כדי לרכך אותו הוספתי משהו על מצב בריאותי, ועמדתי על דעתי לנסוע. אז דרש ממני שאכתוב לחברינו בשווייץ שיקיימו את הקשרים אך ורק אתו; ועם זאת איים, שאם אסרב הוא יגיב על כך, לפי שבמילא יודע הוא את כל הנעשה, ואט הוא לא ירצה — איש לא יעזוב את בנדין. סירבתי להיענות גם לדרישה זו. ניסיתי לטעון באזניו, שאחריות גדולה נוטל הוא על עצמו ועליו לשקול יפה לפני שיעשה דבר מסוג זה. ואשר לקשרים עם שווייץ, אמרתי, שהכול כותבים, ולי אין שום השפעה על חברינו בשווייץ. הדרישה, למסור לו — למדי ן — את הטיפול בדרכונים והקשר עם שווייץ, לא היתה מקרית, אלא תוצאת הלך מחשבתו, שרק "הוא" צריך לטפל בכל אשר נוגע ליהודים אשר "באזור שלו". צרו £!ץ!5 י תג ל לי * סס3ל - ייש; ת?לא ׳ ?יי 9ר30 י ת?ל לי, ס^צויר 9ל י?וגר. לא לצאת ולא לבוא, י93ל - עין סמקז^ר. ן??ים קזחווים 3לן ל ממטירים שו$ה והי.; ?א מקץ ל9 ל3ק!ר. ןס3ל - ?דם תהי. וכלאה - א$ד ?דו ל; מת3ל - רוח ועאד, נמאןק וךך ה קואול. מ??ן !98י ר לקיע. 8ךטה מךם תאדים. אי$ךם ואי מהא שז אין ן*ן. אין יי '1 '1 ן' ן וי וי וי 1׳ 1 וי וי :י וי וי וי 1׳ וי ! . וי וי 1 וי 1' 1 * * * 1 ן' ״) שיר שהיה מושר בסי לוחמי בנדין. לדברי הניצולים חובר; ביידיש בידי ברוך גאסטאק מפקד הארגון היהודי הלוחם בבבדין, ! תורגם לעברית ע״י משה בסוק. ; 1'
ברשותי מכתב מיום 2.6.43 לא. שורצבויים בלוזאן, בחתימת ידו של מרין, בו הוא דורש באדיבות אבל בהחלטיות להפסיק כל קשר עם אנשים פרטיים "באיזור שלנו". בסוף המכתב מבקש מרין להודיע על כך גם ליתר הידידים — בסוגריים שוולבה. מרין קיים גם את האיום שאף איש לא יעזוב את בנדין. קבוצה בת שלושים וכמה בעלי דרכונים נשלחו לאושוויץ. עוד קודם נאסרו בעלי הדרכונים ע״י היודנראט. השיחרור מהמעצר ניתן לי עד לשעה 13. היה עלי להזדרז, כדי להגיע בזמן, אבל החלטתי לראות עוד פעם את המשפחה ואת החברים... הודעתי לשוטר היהודי, שעלי לסדר דבר ביודנראט! האמין לי, והסכים להביאני לגיטו בשרודוולה. במשך פחות משלושת השבועות לשהייתי במעצר, חוסל הגיטו והיהודים רוכזו בגיטו קטן בשרודולה. קשה לתאר את מראה העיר בלי יהודים — (הפולנים טרם נכנסו לבתים) מצד אחד, ומצד שני שרודולה — הכפר־לא־כפר העלוב, שלתוכו דחקו יהודים פי 20 מכושר קליטתו. משפחתי התגוררה בתנאי "לוקסוס", קיבלה לרשותה חדר לא גדול ומטבח זעיר. כאן גרה אמי עם אחי שלמה, אחותי רחל פפר עם בעלה צבי וילדיהם יאדזיה ואלאק, אחי דוד, אשתו מרים ובנם מנחם! וכתוספת, לבל ירגישו את עצמם טוב מדי, בחורה זרה, וביחד 10 אנשים מבוגרים.
ביקורי היו להם הפתעה נעימה, לכן קשה יותר הפרידה... נפגשתי אז עם פרוטקה, חיקה, פסחזון, שפרינגר, צימרמן ואחרים. הידיעות לא היו מעודדות. סיפרו על מספר אקדחים, על הביקור של טושקה מצ׳נסטוכוב, על הכנות של פסחזון לנסיעה לוארשה, על הבונקרים ובעיקר על הסוף המתקרב והכנות לפעולות־הגנה שהן כה מועטות... חזרתי לבית הסוהר, והשעה 5 אחה״צ. בכניסה חיכה לי מפקד בית הסוהר, איש ה״אורדנונגס־דינסט״ שהביא אותי לא הספיק לענות, מדוע הביא אותי כה מאוחר, וכבר ירד עליו במהירות בזק מטר של מכות ובעיטות. רק לאחר "שגמר" עם השוטר נתפנה אלי. גוץ, בעל כר ס הנסמכת על רגלים שנתעקמו כאילו, ראש גדול וקרח כדבוק לכתפיים, פרצוף אדום - 355 -