שלחנו את החברה נטע מקבוצת גורדוניה לוארשה, לבוא בקשרים עם אליעזר גלר, או עם חבר אחר, אולם היא חזרה כעבור זמן קצר מבלי למצוא אף אחד מהחברים, שרשימת כתובותיהם בעבר האריי ש לוארשה היתה בידה. אף־על־פי־כן היה בכל אחד מהבונ־ קרים של התנועות מעט נשק וכסף, כי על אף הגבולות הסגורים וחומרת הצנזורה קיבלנו בכל מיני דרכים כסף מלשכת הקשר בשווייץ וכן מוארשה. חילקנו את הכסף והנשק בין חמשת הבונקרים. הקיבוץ הקים שני בונקרים לחבריו, השומר־הצעיר אחד וגורדוניה שנים. והכינו תכניות נועזות, כגון התכנית הגדולה להקיף את הגיטו בחגורת מוקשים, ובהתנפלותם הראשונה של הגרמנים לפוצצם יחד אתם. העיקר — להתגונן עם נשק ביד. לצערנו, לא ידענו שזמן כה מועט נותר לנו — וסערת הגירוש הטוטאלי מנעה בעדנו את ביצוע תכניותינו, אין אנו יודעים כיצד נפלו בזמן הגירוש האחרון אלפיים ושמונה מאות הקרבנות, שרבים מהם התנגדו בכוח עם נשק ביד לגירושים. לדאבוננו הרב לא נותרו עדים חיים מהמגינים. במקרה נודע לנו, שכאשר ניגשו הגרמנים ביום השני לגירוש לבית אחד בגיטו שרודולה, הסתערו עליהם 30 יהודים מזוינים במקלות, סכינים ואבנים. בקרב בין הקבוצה היהודית והאויב, שעלה עליה במספרה ובזיונה ונמשך כשעה אחת — נפלו כולם עד אחרון.

■יייי מלחמה הרסה את הכל. החלטנו להתחיל מחדש: לארגן 11 "בני מדבר", צופים, לבנות קן, ללמוד וללמד. והנוער היה עזוב מאד. הילדים התחנכו ברחוב. הרחקות גדלה, מספר העניים נתרבה, זאטוטים ובלואים מכרו בפינות לחם, עמדו במבואות הבתים עם סלי כעכים ולחמניות שחורות־כפיח למכירה. הילדות לבושות כ״אריות" היו נוסעות לעיירות ולכפרים הסמוכים ועוסקות בהברחת מצרכי־מזון. עד־מהרה נעשו הקטנים מומחים גדולים בכל סוגי המסחר, החל בביצים וגמור בדולארים ובזהב. הם למדו את האירגון המיוחד של כנופיות ילדי־הרחוב. שריקה חדה אחת של אחד מהם, העומד על המשמר, היתה מזהירה מפני בוא הגרמני. בין־רגע היו הכל מתפזרים ונעלמים כאילו בלעתם האדמה. ניגשנו לעבודה בהתלהבות. קודם־כל אירגנו את ילדי השכונות *) נולדה בבנדין, 1917. בהיותה בת 17 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. היחה מדריכה בקן ולאחר מכן יצאה להכשרה. כשבא תורה לעלות לארץ ישראל, פרצה המלחמה ונסגרו השערים. על חייקה הוטל להשאר בהנהגת התנועה במחתרת, ושם נתנה את מלוא חלק בהכנות לקראת המר דהמזייי 4 עם חיסול אחרוני היהודים בגיטו, הצליחה חייקה למצוא מחסה בבונקר ומשם אורגנה בריחתה לסלובקיח. בתחילת 1944 הועברה ע״י חברי התנועה להונגריה, ובפברואר יצאה עם הקבוצה הראשונה דרך קושטא לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ העוגן. פתיל חייה ניתק בדמי ימיה והיא אך בת 41.

העניות בעיר, בלי תכנית, אך בלב מלא מסירות. זרענו את הגרעין הראשון ואחרינו התחילו להתעורר אחרים. התחילה תחרות של עבודה ציבורית. היו מצטלצלות מילים עבריות בפי ילדים, נשמעים שירים עבריים, נראים ילדים הקוראים זה לזה "חזק ואמץ". בזמן ההוא פנתה הקהילה היהודית אל נציגי הסתדרויות־ הנוער בהצעה, שיקבלו על עצמם עיבוד של מאה מורג (450 דונם) אדמה, שהגרמנים הטילו על היהודים לעבדם. בראש הקהילה הועמד מוניאק מארין, הרפתקן וקוביוסטוס, משתף פעולה עם הגרמנים. ואף־על־פי שהיתה זאת הצעתו, קיבלנו את הדבר בהתלהבות. ראינו בכך מוצא בשביל הבוגרים, מעין הכשרה. האדמה היתה מוברת זה שלושים שנה והיתד. מרוחקת מן העיר שלושה קילומטר. התחילו בעבודה ללא נסיון, ללא הדרכה. יום־יום יצאה חבורת צעירים עם אתים ומעדרים. השדה מתחיל לתחיה. לא היה לנו סוס ולא מחרשה. באתים הפכנו את הקרקע. האכרים עמדו מרחוק ולעגו, אך אנו לא התייאשנו. צחוק ושיר היו בוקעים מן החווה. כינסנו כאן ששים איש. אין צורך עוד ללכת ברגל יום־יום מן העיר ולחזור מהלך ששה קילומטר. עתה יש אפשרות להפוך את פלוגת העבודה להכשרה ממש. העבודה אינה קלה. האנשים — מהסתדרויות שונות. יסדנו חוגים להשתלמות בתולדות התנועה הקיבוצית, בשאלת היהודים ובבעיות החקלאות.

החווה נעשתה מרכז החיים החלוציים בזגלמביה. כאן נערכות הישיבות של הנהגות השונות, אסיפות הקבוצות, הגדודים. יש איזה כוח מושך לחווה הזאת. בעיר — רעב, עצבות, מחלות. מגיפות. ובחווה — שמחה, צחוק ועליצות. אפילו את האות "יודה" אין נושאים כאן. בשבת באים הנה הצעירים מן העיר תורכים כאן משחקים. גם - 360 -