בעריכת דין היהודי הפעיל עוד בזמן ד"רויכ ! נתן רלדר, למעשה מוסמך להגנה לפני בתי משפט השלום". היהודי היחידי שעסק במקצוע הזה בזמן הפולנים. היה פעיל זמן קצר. אחריו באו: עורך־דין פרדיסטל, אדם מוכשר, שתפס עמדה חשובה בקרב עורכי־הדין בזגלמביה. בזמן המלחמה שימש יועץ ה״יודנראט". נפטר אחר מחלה קשה. עו״ד ד״ר ראובן רכטמן, מחבר הרשימה הזאת, חבר מפלגת "התאחדות" ובמשך שנים רבות נציג בעירית בנדין. פעיל בחיי הציבור. ניצל. אחרי המלחמה השתקע בישראל וממשיך בפרקליטות. עו״ד ד״ר יצחק שטייגר מלבוב, שנתפרסם בשנות העשרים מהמשפט הידוע בתולדות יהדות פולין באשמת הטלת פצצה על נשיאה. זמן מה אחרי המשפט, שהד נענה לו בכל העולם, התיישב בבנדין ועסק כעורך־דין מצליח. היה פעיל בתנועה הציונית. גם הוא ניספה. עורכי־הדין ד״ר גולדברג וד״ר זילברשץ, בן למשפחה ידועה בעיר, מורה לעברית לשעבר ב״תרבות". אחרי מותו של עורך־הדין פרדיסטל קיבל על עצמו את התפקיד של יועץ משפטי של הקהילה היהודית, גורש למחנה הריכוז — ולא חזר.
מהמהנדסים היהודיים היה ידוע גוסטב ויינציהר, אחיו של הרופא, ד״ר ויינציהר. עוד בתקופת השלטון הצארי, וביחוד בזמן הפולנים, השתתף בשם יהודי העיר בכל הפעולות המדיניות במקום. תחילה נתמנה על־ידי השלטונות נציג היהודים בעיריה. היה במשך שנים חבר מועצת העיר ואף יושב־ראש המועצה. אחר־ כך נבחר כמה פעמים כנציג היהודים. לאחר שנתמנה מהנדס עירוני — הפסיק פעולתו הציבורית. מהנדס גולדשטאוב היה אחד מבוני החרושה בעיר: הברת חשמל, החברה לחוטי ברזל וכבלים ועוד. עסקו ידוע ופעל הרבה למען העיר. מהנדס זאב ארליך, מבוגרי הגימנסיה "יבנה" והטכניון שבחיפה. עסק צעיר וחביב על הכול. פעיל ב״תרבות", מחונן בכשרון ובמרץ. גורש למחנות ריכוז — ואבד. לא תישכח גם תרומתם של מורי בתי־הספר להתפתחותה התרבותית של העיר: יהושע רפפורט, מרת שאנצר, מרת ברווידה, האחיות אולגה ומרים בויארםקה ואביהן, שלמה סובוטקו, סאלה רוטנברג, רוז׳ה המר, עדה באנאך, דורה הולנד (לבית ברוקנר), אולה טראוב (לבית בראונר), לולה גליק, לוציאן רבטמן ואחותו הרמיגה, יצחק רוטנברג, משה גרוממן, לוטקה ארליך (לבית גליק), סאלה ודלף, האחיות לוי, ויסנפרויד ורעיתו אגדז׳ה (לבית רוזנצוייג), שטיינברכר ורעיתו יאדז׳ה (לבית קלינר), מרת פודלינס־ קי, מרת פבלובסקי (לבית גולדברג), בלימה שנטל ועוד. בין המורות הניצולות: חיה קליינברג (לבית רוזנקר,
כעת רוזנבלום, בישראל), הל החיי ם (בישראל) ומר ת אנדזש ה שווא ר ץ (לבי ת לרכנפלד). אלה הי ו המורי ם ש ל בת י ספ ר עממיים, ול א ציינת י כא ן א ת המורים ש ל הגימנסיו ת היהודיו ת ובתי־הספ ר ש ל אגוד ת ישרא ל ומזרחי, כ י שמותיה ם נזכרי ם ברשימו ת אחרו ת בספרנו. כ ן ל א הזכרתי שמו ת סופר י בנדין, עתונאיה, אמני ה וית ר אנש י הרוח, כי ג ם עליה ם מדוב ר במדו ר אח ר ב״פנקס". נעלה זכר ם ברט ט ע ם כ ל ארבעי ם אל ף קדוש י בנדין. □שה בנימי! קל""!! / ״הא ם ש ם אי ן גרמני ם?״ ׳ •■•לש־עשרה שנ ה חלפ ו מא ז הוש ם ק ץ בא ש ובחר ב לתעלוליה ם ^11 האכזריי ם ש ל חיות־הפר א שהפיל ו חיתת ם ע ל אירופ ה ופרש ו צלם — צ ל המוו ת והרצ ח — ע ל העול ם כולו. אול ם לעול ם ל א יישכחו זכרונו ת הימי ם הה ם מל ב הניצולים.
1941. קרונות־בקר, שחלונותיהם מסורגים, ובכל קרון דחוסים 600 איש. הרכבת משרכת דרכה ממחנה הריכוז פינף־טייכאן לכיוון בלתי־ידוע. האנשים תשושים ועייפים. זה ימים לא בא אוכל לפיהם. אפילו מים לא קיבלו דיים. והנה עצרנו בתחנה ששקקה חיילים גרמנים. הם, והאזרחים בתחנה, מעיפים מבטי־לעג ובוז בכיוון לרכבת־המוות. אל הקרון שלנו מתקרבת קבוצת גנרלים וקצינים בכירים בשנות העמידה. שואל אחד מהם בגרמנית רהוטה: "לאן פניכם מועדות, אנשי פלוגודהסבו ך י צחו ק פרו ע רוו י תאוות ־ רצח מהדהד בחלל התחנה, ודמנו נקרש בעורקינו. שני זורק דרך הלון של קרון פרוסת־לחם, שהפכה את קרון־האומללים שדה־ מערכה. כל אחד רצה לזכות בפרוסה. קולות היללה, שהגיעו לאוזניהם של הגנרלים הגבירו שמחתם. יהודים נאבקים ביהודים... לפתע נשמעה דפיקה בקרון ואחריה נשמע קולו של גנרל גרמני המדבר אלינו מבעדו, לשון נמלצת בפיו, ואומר: — "הה, אתם — היהודים! אלוקיכם בשמים, ואנו נקצור את דרככם אליו, נשגר אתכם אליו דרך ארובת־התנור..." ולא אחד הרהר אותה שעה: חלשים אנו וחדלי־אונים, נתונים בשביה ובמצוקה, אבל אתה, היושב במרומים, מדוע תשתוק?,.. . 1942. שבת בבוקר, ברחוב מונדז׳יובסקא בבנדין. בחצר־בתי היו מרוכזים 600 יהודים המחכים ל״עקירה ממקום־מושב". לאט לאט מתרוקנת החצר, בלווי מכות ובכיות־יללה. בפתע פורצת אל דלת חדרי שבקומה השניה אשה צעירה.
פניה מביעים אימה, בידיה מחזיקה היא ילדה קטנה, חיוורת ודלת־ מראה, בת שנתיים ומחצה. האם מבקשת מחסה וסעד לבתה: — "אני הולכת, אבל הצילו את ילדתי! קחו ממני את טבעת־הקדושים שלי, תישאר לילדתי מזכרת מאמא". בקושי הספיקה אשתי להושיט לפעוטונת תפוח, והנה הופיע ליד הדלת קלגס מזויין, ובהביטו על הילדה, שאל: "מי הביא לכאן את הטינופת הלזו, ומי נתן לה תפוח?" (יהודי שנמצא אצלו פרי כלשהו נתחייב בנפשו). במגפו בעט בילדה ושמטה דרך החלון אל מרצפת הרחוב. הילדה נפחה נשמתה הטהורה. שלש עשרה שנה עברו מאז ועוד תרבינה כהנה וכהנה, אך את מחזה האימים ואת הזוועות והבלהות לאין ספור שראו עיני — לא אשכח. 1942. אני מהלך ברחובות בנדין עם בני הצעיר, יהושע הי״ד, שהיה אז בן 4. והנה נפוצה בתוך האימה הידיעה, ש״העולם הגדול" מתעתד לגאול מיליון ילדים יהודיים מידי הנאצים, כדי להעבירם לארץ ישראל, או לקלטם במחנות־ילדים בהשגחת הצלב־האדום. אני מספר לילדי שיש לו סיכויים לעלות לארץ ישראל. שואל אותי הילד: ״אבא, האם בארץ ישראל אין גרמנים? האם מתגוררים רק בני־אדם בלבד?..." 370 -