!סרה ארליכם! / בשליחות לבנדין (קטעים מתוך הספר "בידי טמאים", תש״י) •יי■ לווית מהנדס שום־המברשתנים יוצאת אני דרך שער הגיטו. !■■כאן ממתינה לי עגלה. העגלון הפולני שואל אותי למעשי בגיטו, שהרי אינני יהודיה. אני עונה לו, כי צריכה הייתי לקנות דכר־מה מאת אחד היהודים. הגוי לא הכירני. ליד אחד השערים אני יורדת, ובהסתלק העגלה אני יוצאת מן השער ונמלכת בדעתי: לאן? השעה — אחת אחה״צ, והרכבת לצ׳אנסטוכוב יוצאת בשבע. אמנם, לא נתנה לי כתובתה של משפחת פולנים — מכיריה הטובים — רחוב יאליצקה 21, אך איני יודעת היכן הרחוב ואף איני נותנת אמון במכרים פולנים. מעדיפה אני לטייל ברחובות. כאן, חיילים גרמנים רבים. נראה, שנשאתי חן בעיני אחד מהם, כי על |3 ן הייתי "בלונדינית מקסימה". — "פאניאגקה, שפאצירן?" ("גברתי הצעירה הולכת לטייל?"). — "יא" ("כן"). — "ווהין, נאד האוזה?" ("לאן, הביתה?"). — ניק ס פארשטעה ע דויטש, פופולסקו פארשטעהע" (איני שומעת גרמנית, רק פולנית"). וכך נמשכה השיחה. הגרמני מטייל אתי כשעתיים, ואני עושה זאת ברצון, כי בחברתו איני חוששת לפולנים העורכים ציד על יהודים. אנו נפרדים וקובעים פגישה ב־9 בערב. אני מבטיחה לו לבוא. בתשע הלכתי אל התחנה, קניתי כרטיס ויצאתי אל הרחבה. מיד פתחתי שיחות עם פולנים. העיקר, לא לעמוד לבדי, שלא לעורר חשד. איך תצליח נסיעה ראשונה זו רבת־הסכנות? האמלא התפקיד שהוטל עלי?
עם שחר באים אנו לצ׳אנסטובוב. חברי לנסיעה, פולני, מציג את עצמו לפני בשעת הפרידה. ואף אני משיבה לו בלי־משים: ארליכמן. נבהלתי מפליטת־הפה ומיהרתי להיעלם. באתי אל מורה־הדרך הוותיק שלנו האומר לי, שאסור לאליעזר גלד (מפעילי תנועת "גורדוניה" בפולין) לזוז ממקומו, כי נודע לגרמנים ש״אוגאניו ש ק ובא ל סקי" (שמו הפולני של אליעזר גלד) יהודי הוא. בוחן ובודק הוא בטביעת־עין של מומחה את פרצופי, ואני משאירה בידו את הכסף הפולני שברשותי. הוא מביא בחורה צעירה שתלווני בדרך, ואנו שמות פעמינו לעבר הגבול של ה״גנראל־גוברנאמאנט". מה נפלא יום זה, יום ראשית אביב! אדם מרגיש עצמו צעיר כל־כך! הכל חי ופורח, ורק עלינו נגזר למות. על מה ומדוע? עברנו את הגבול. ממתינות אנו לרכבת. אני זוכרת יפה ־ יפה, כי שמי נאטאליה סטז׳אלצ'יק, מתגוררת בבנדין ברחוב פלוני, נולדתי בשנת זו וזו וכו׳. לאסוני נמצא אותה שעה בתחנה המפקח פאשה, שניגש לבדוק את החתימות. על כך לא הוזהרתי מראש. ההבדל בין החתימות עצום. נפלתי בפח. הוא מתרה בי שאגיד את האמת לאמיתה. ׳אם אודה — יחזירני דרך הגבול ואשוב הביתה. אמרתי לו: שמי האמיתי גאנובאפא פאבלובסקא, נולדתי בולודז׳ימיאז׳וב, מחוז פיוטרקוב, אני בת יוזאף והאלינה לבית קרוליקובסקי, וגרה בוארשה, רחוב א־ ליצקה 21....
הוא מוסיף לחקור אותי, היכן ניירותי האמיתיים מפולין. אני מוכיחה לו, שאין כל טעם להחזיק בידי תעודות על שני שמות שונים. רשיון־המעבר קניתי מידי אדם שנזדמן לי בוארשה, תעודותי השארתי בבית. טענותי נראות לו. מיששתי חרש את הכפפה, ולא מצאתי גלולת הציאן־קאלי. ביקשתיו שירשה לי לקחת את ארנקי, שבו מחזיקה אני צרכי דרך. הוא הסכים, ומשמצאתי את הרעל — נחה דעתי. עכשיו איני יראה עוד! למזלי, אין הוא מעורר כלל את שאלת מוצאי. פלא ממש, שכן נכלאו פולניות מבטן ומלידה כחשודות על יהדות. — "דו, מיין ליבלינג, ווירסט אייִן גאנצע יאר אים געפענגנים קאממעך... ("את, יקירתי, תשבי שנה תמימה בבית הסוהר") . — "ניקס פערשטעהע" ("איני מבינה דבר") . פאשקה בעצמו מוליך אותי אל בית־הסוהר של המשטרה. בעיני־מרצחים יסקרו אותי מכף רגל ועד ראש שומר בית הסוהר. — ״וואס, ווידער זינד די שוויינע דורך די גרענעצע געגאנגן?״ (מה, שוב עברו החזירים את הגבול?"). עבים קירות בית־הסוהר, כבדים השערים ורוחי נופלת בקרבי. פאשקה נכנס למשרד המפקח, ואני נשארת בחדר־ההמתנה בחסותו של השומר. מציקות המחשבות: מה הם הסיכויים בבית־ הסוהר? נניח שלא יכירו בי, כי יהודיה אנכי, ואולי אשאר בחיים, אך מקומי אינו כאן! עלי להגיע לבנדין — ויהי מה, או לחזור לוארשה, אל החברים. פאשקה והמפקח באים לרשום פרוטוקול. ושוב: מה שמי,
מקום מגורי? וכר. בסעיף "יודא" רושם פאשקה תחילה: "לא", אך נמלך בדעתו ושואל: "אין את יהודיה"? אני עונה בבטחה: לא! שואלים אותי לשם מה ניסיתי לעבור את הגבול, ואני בודה מעשיה בענינים משפחתיים. אני מבקשת מפאשקה רשות לצאת. הוא מרשה, מלווה אותי מרחוק, ואקדוחו טעון. התחלתי לרוץ. — "האלט, האלט!" (עמוד, עמוד!), אך אני מוסיפה לרוץ. נשמעה יריד, וקול שריקה עבר ליד אזני, נצנצה להבה קטנה וריח עשן על המצווארוני המנוקב. לבי לא רעד ואני מוסיפה לרוץ, אולם רודפי השיגני. — ״מה לך, כי ברחת?״ —״כלום קשה להבין את הדבר? — עניתי לו — כל אדם רוצה לנסות את מזלו". — עכשיו אציין בפרוטוקול, כי ביקשת לברוח, ותקבלי שנתיים. — אחת היא לי! הרי איני מפחדת. טוב מותי מחיי כאן! ואמנם טינה עזה בלבי על פאשקה שהחטיא את המטרה... באה מכונית ואנו נכנסים לתוכה. חם. אני רועדת מקור, רעבה ועייפה. עזה תשוקתי להירדם לעד. אנו באים אל בנין ביודספר כפרי לשעבר, שהפך עכשיו לבית־סוהר. פאשקה מכניסני אל תא בודד וקר. הקור חודר לעצמותי. עם חריקת המפתח במנעול נופלת המסכה מעל פני. אני מביטה כה וכה. אין כל אפשרות להימלט. המאורעות האחרונים, טלטולי הדרך במשך יומיים, יום תמים ללא אוכל — כל אלה הביאוני לידי אפיסת־כוחות. מה יהיה בסופי? אני כלואה ואיני יכולה לעשות מאומה לא למען החיים ולא לזכר המתים. כיצד יקבלו החברים הידיעה על היעלמי?
הלילה הראשון בבית הסוהר עובר ללא שינה. למחרת היום בא פאשקה להעבירני משם. אני מתנערת מליל־נדודים ולובשת שוב את "המסכה". הובילו אל משרד המכס. כאן מתחילה שוב חקירה ודרישה: למה ומדוע עברת את הגבול? אני מספרת מעשיות שונות על מות אמי, על חוב שחבו לי קרובים בבנדין וכדומה. חתמתי על הפרוטוקול ואני ממתינה עד שיסודרו ענייני. פאשקה מוליך אותי במכוון בדרכים קשות להליכה. אין בי כוח - 371