סטויסלב ניגח־זקי / החליפה (מתוך הספר ״©)ח;011 * (״בבקעה״), סיפורים מתקופת השואה, פולנית, הוצאת ״ספר ומדע״, וארשה, 1949). סופר ומשורר פולני־יהודי, יליד בנדיו (1907), בנו של העסקן הציוני יצחק ויגודזקי. בנעורינו השתתפנו יחד כשחקנים על הבמה העברית מטעם הלהקה הדראסטית של אגודת ״עבריה״ (אחרי המלחמה הראשונה), היינו פעילים בהסתדרות ״השומר הצעיר״, למדנו שנים יחד בגימנסיה ״יבנה״, ועל אף חינוכו הלאומי־העברי בבית אביו ואצל מוריו סובוטקו, טעוול קליינמן וא. ז. בורנשטיין, נפרדו דרכינו. הוא פנה עורף ליעודינו הציוניים, לבו הלך שבי אחר שאיפות שמאליות קיצוניות והתחיל משרת בכשרונו את מעמד הפועלים הפולני וספרותו. בשנות העשרים נאסר עקב פעילותו הקומוניסטית והיה חבוש זמן ממושך בבית־הסוהר. במלחמה האחרונה, תחת שלטון הגרמנים, נתייסר כפליים הן כיהודי הן כסופר בעל נטיות קומוניסטיות. בשיריו הוא שר דברי־תהילה ללוחמי השוויון והצדק הסוציאלי, להמוני העם המשועבדים והנדכאים שלא נכנעו, עד ״שמע ל פולין — מולדתי, שאת מלחמתה וכינונה מחדש לוויתי, הונף הדגל האדום והמשחרר״.
עוד בשנות העשרים פירסם את פרי־ביכוריו בכתב־העת "ויאדומושצ׳י ליטעראצקע" ומאז עלה כוכבו בשמי הספרות הפולנית. הוא השתתף גם בירחון חבורת "סקמנדר", שמסביבה התרכזו טובי המשוררים הפולנים הצעירים. במלחמה אבד את כל בני־משפחתו: הוריו, אחיו, אשתו (לבית דומב הנודע במדיו) ובתו. נכלא בצינוק, גורש לאושוויץ, טרף נפשו בכפו, אולם שיחק לו המזל ונשאר בחיים. יצירותיו בפרוזה ובפיוט יונקות מן הנבכים האמוציונאליים האישיים ופועם עולמו ונפשו הדוויה עומד בהם. שירי ביאליק שויגודזקי מתארו כ״ענק השירה העברית" משפיעים עליו עד־ היום, והדבר ניכר בספר שיריו "יומן האהבה". שיריו המוקדשים לשואה חדורי דכאון ותוגה. בהם הוא נותן ביטוי עז לטרגדיה של העם היהודי. באחת הבלדות שלו מקונן הוא: ״צר לי על המאה שבעצם שפלותה הייתי / מתחת למעמסת המלט כרעתי / כריתי בורות ביערות / התכווצו ושחפו הריאות / מקובעת התרעלה לגמתי / ביד מאבד דברי חקקתי / ושלו לא ידעה נפשי". הספר הראשון של שיריו בשם"61ק^" הופיע במוסקבה, ב-1933. עד כה הופיעו ספריו: "הלבלר", "בבקעה", "ילונק והבן", "בחזרה הביתה", "על־יד הכביש", "המגרש הריק", ״ששה ספורים״ וקובץ שיריו המכיל 120 שירים והמחולק ל־8 חלקים עיקריים על נושאים שונים. תירגם לפולנית מיצירות שלום־עליכם, אפרים קגנובסקי, ומכתבי אגון ארוין קיש, סופר גרמני-יהודי.
מתגורר עתה בפולין ופרסומו כסופר בעל עט מחונן מקנה לו קוראים רבים. ספריו אזלו מזמן. מ.ה. ןךיייה בידי להכיר ספור זד. במוטו לקוח מהתנ״ך, או ימן 11 הברית החדשה, כשם שעושים זאת סופרים, כדי לקרב את הקורא במישרין אל הנושא, אם לא כדי להשתתף בצערה או ביגונה של האם שאת קורותיה אספר כאן, אלא שלא מצאתי בספרים העתיקים את המשפט, שיאיר את עיניך, הקורא, על מקרה שאירע לי. ראיתי אמהות, שלא רצו להיפרד מילדיהן אפילו אז כאשר יכלו להציל נפשן מהמוות, אבל ראיתי גם גילויים אחרים, שאמהות ביאושן חמקו מפעוטיהן והסגירום, וכאשר נאספו הילדים לתוך המכוניות המובילות אותם להרג, הצטרפו הן למחנות העבודה והיסורים. לא איחפז בחריצת משפט, לרונן לשבט או לחסד. הפכתי והרהרתי הרבה בסוגיה זו, שוחחתי הרבה עם מהניידת, עם אנשים משכילים ונבערי דעת, עם אמהות חובקות בנים ועם נשים חשוכות ילדים, ובכל שהרבתי להגות בדבר כן באתי למבוי סתום. לו הראיתי לכם אשה, שהרעילה את בנה כדי למנוע ממנו יסורי הגיהנום הגרמני, האם הייתם שואלים אותה כיצד היא מרגישה בלילות, בהתבודדו; עם נפשה, כאשר היא נזכרת במעשיה?
ידוע ידעתי, שאין בכוחו של הסיפור הזה לתרום משהו לבירור הענין, אף־על־פי שזוהי תכליתי, אבל בכוחו לגלות טפח מרזיו... אני גם יודע, שגבורי יישאר בגדר דמות ספרותית בדויה מהלב, יציר דמיונו של המחבר, אם לא אמחיש אותה בעובדה קיימת, באדם מסויים, במקום הנכון ובזמן המדוייק, כי לדברים המסופרים כאן יש רקע מציאותי: בצינוק ביס (כנראה אושוויץ — המתרגם) בו נחבשתי לפני שלושה ימים, היו שמונה תאים בודדים, אך מהיום הראשון נוכחתי לדעת, שרק שנים מהם היו תפוסים: התא בו נכלאתי אני והשני מימיני. שמעתי לא רק את הדפיקות התכופות של מנעול הדלת מהתא השני, אלא גם את הצעדים והרחשי ם מבעד הקיר החוצה אותנו. הסוהר הוציאנו פעמיים ביום — פעם לבית השימוש ופעם לשם מנת האוכל. לראשונה יצא האסיר הבלתי־מוכר לי, ואחריו אני. אף פעם לא נפגשנו. חכיתי לחקירה מתוך דאגה וחרדה. שנתי נדדה ממני לא רק מפאת מתיחות נפשית, אלא בעיקר בשל הכפור האיום. היה זה בימי חודש ינואר, 1942, חורף קר וסוער גם לאלה החיים מחוץ לסורגי בית־הסוהר. ישנתי על הרצפה בבגדים, ללא שמיכה, מקופל בתוכי, ראשי נשען בזרועותי. בלילה השלישי התעוררתי לקול רעש הדלת הנפתחת מהתא הגובל אתי ומיד השתרר שקט גמור! שקט מרעיד, ונדמה היה שבעד הקיר הנני שומע את דופק החלל הריק.
כעבור זמן מה שוב נפתחה אותה הדלת ושמעתי נשיפות עצורות של הסוהרים הסוחבים איזה גוף. שמתי אזני כאפרכסת. תחילה היה שקט, אך כעבור רגע בקעו אנחות ויבבות מקוטעות שלא נפסקו. פניתי לקיר השני מתוך תקוה, שהתרחקותי תשׁתיק את הבכי המילל, אולם הד הגיעני גם כאן, ואדרבא — הוא גבר, משלבא מהמקום בו ניצבתי. נדחקתי לתוך הפינה, אך לשוא. תקעתי אצבעותי לתוך אזני, ואמנם — הצלחתי, אולם כמה זמן אפשר לעמוד במצב של ידים מורמות? דעתי נשתבשה עלי. מבעד לחלון נראו דמדומי השחר, אור חיור וקלוש. ושם, מבעד לקיר, ממרר בן־אדם אומלל. במשך היום הוציאוהו עוד פעמיים, יודע אני זאת, כי שמעתי את רעש צעדיהם של הסוהרים וקולותיהם הצרחניים, וכשהחזירוהו נשמע מתוך התא אותו קול האנקה ההולך ואינו פוסק, זעקה ללא מלים — וירעדו נימי הלב. אז, כאשר נאלצתי יום וליל להאזין לאנחות קורעות לב, חשקה נפשי, אחוש גם אני בכאב פיסי ואצעק צעקה מרה, אז הבינותי 373 -