— למה הנך שואלת? תפסה את ידי ושאלה: — והחזקת מעמד? — הלא את רואה! — גם בני היה אולי מחזיק מעמד, אבל אני... כאן הפסיקה. הרכינה ראשה ושיחררה ידי. — גם בני ישב כאן, אולי במקרה הכרתו? הסברתי לה, שלא הכרתי שום איש, כיוון שנחבשתי בתא לחוד. שתקה רגע והוסיפה שואלת: — האם מאד חיכו? — חיכו, איך שחיכו, אך איכשהו התגברתי. ומה קרה עם בנך? — אני הרגתי אותו!.. הסתכלתי עליה במבט תמוה. אשה זו ודאי איבדה עשתונותיה, אמרתי בלבי. — בבית הסוהר הרגת אותו ז הייתכן הדבר י הכיצד נכנסת שמה? זכור לכם השוק בא. שוטטנו על פני הכביש הסלול אבנים. דלגנו על הבאר שעל־ידה השקיו האכרים את סוסיהם. איזה נהג עצר את מכוניתו לפני המסבאה. עוד בינואר, 1942, הכין בנה של אשת־שיחי, בידעו שלא יוכל להתחמק מידי ה0.ס. רע שהחביאו מתחת לבטנה של כיס מעילו, על כל צרה שלא תבוא. אם יאסרוהו, וייחלץ מסבל החקירה, שמא לא יעמוד בנסיון ולא יהיה בטוח בעצמו, ופ ן יכשיל אחרים וימיט עליהם אסון. זאת גילה לאמו. אמנם, באחד הימים נאסר בחצר, בחטבו עצים, ואז היה לבוש רק בכותנתו, בלי מעיל החליפה. סחבוהו בכוח, הכניסוהו לתוך סירת האופנוע ינעלם. הוסיפה לדבר וקולה חרד קמעא:
תמיד חיפשתי הזדמנות לשלוח לו את המעיל בו נתפר צרור הצינקאלי. הסתכנתי וסובבתי תכופות את ככר ביודהאסורים, ופעם אף העזתי לדפוק בשעריו. אמרו לי, שהמעיל לא נחוץ לבני, זני חם לו די, וציווני להסתלק מיד. חזרתי הביתה מיואש. למחרת, בשעת־ליל מאוחרת, נשמעו נקישות בדלת דירתי. הופיע שוטר ודרש ממני חליפה בשביל בני. לא חשבתי הרבה ופתחתי את הארון והוצא- תי משם מכנסים ארוכים וחמים, שאפשר לכפתרם מתחת לברכים, מכנסים שנועדו לספורטאים, למחליקי־סקי. הגשתי לו גם את המעיל ההוא... בצאת השוטר נשקתי בידו. אחרי ימים אחדים הודיעוני, שלפתע פתאום מת בני והחזירו לי את החליפה ששלחתי, אבל היא היתה לא שלי אלא של מישהו אחר. עד־כה אינני מסוגלת להתחקות על פשר הדבר. ידעתי, שברגע זה הפכתי חלק מחייה והנני חי את חוויותיה, את מאוויר, ואת שעותיו האחרונות של בנה הנרצח. שמעתי את ספורה והלב התפוצץ בקרבי. כנראה שנעצרתי, כי שאלה: — האם עייפת, אדוני? התקדמתי ללכת והיא ממשיכה: — איני יודעת מה עשה בגי, בקבלו את החליפה, אבל חוששתני, שהוא סבל הרבה עד קבלתה. אפילו אתה, אדוני, שישבת אתו בעת אחת, אינך יכול לשחררני מהספק ולהגיד לי זאת בודאות. — גברתי, האנשים שם סבלו מאד, אבל היי חדורת הכרה, שפעלת הרבה למען בנך ברגעיו האחרונים. — אבל אתה, אדוני, היית שם ואף־על־פי־כן יצאת חי ושלם.
אלמלא המעיל ההוא שהמצאתי לו— לא הייתי הורגת אותו. הכיצד אוכל להיות שלווה עם מצפוני המייסרני יומם ולילה? עם כל יום חולף, מתעצמת חרטתי ומוסר כליות מציקני. אילו ידעתי לכל הפחות אם הילקוהו, אם הכאיבוהו וסבל, אם הרעל הקל עליו— הייתי נרגעת, ביודעי שהאצתי את קץ עינוייו... התאוששה רגע וחזרה: — כן, אז הייתי שקטה. מה יכולתי להגיד לה ואיך יכולתי לגחמה? האם לספר לה על העינויים המזוככים של בנה הקדוש? האם לגלות לה את האמת, את התעלומה, שהחליפה עם הרעל לא הגיעה כלל לבנה? אם כן, הלא ודאי אדכדך ואפצע לחלוטין את נפשה הרצוצה בלאו־הכי. תחיה״נא האם המסכנה בתקוה, שבנה טרף נפשו בכפו, והיא סייעה לו בהחשת המוות הגואל. (תרגום מפולנית בהשמטות קטנות— מ. המפל) המצבה להגצחת קד1שי וגלמביה בישראל ן**אז גירוש יהודי זגלמביה האחרונים, 1943, ממשכנותיהם 1■■ והשמדתם הסופית, מתכנסים שרידי יהדות זגלמביה בישראל ובנכר באלפיהם לאזכרות־אבל לטבח אבותינו ויקירינו באזכרות־אבל. דברי־אזכרה ומספדי־תמרורים אלה נותנים ביטוי־מה לכאבנו הצורב, וכל אחד מתייחד עם זכר בית־אבא שחרב. נאמרים פרקי תהלים ו״קדיש" צבורי לעילוי הנשמות הקדושות.
בשנת 1951 נמסר לועד האירגון של יוצאי זגלמביה בתל־אביב צרור אפר של יהודי זגלמביה העקודים באושוויץ. ומסרו אחד משרידי סוסנוביץ שניצול בדרך פלאיה, דוד זיכר, שהועסק כאסיר ליד כבשני~האש של המחנה. בשיחה עמו על דרכי הצלתו ומקורו של האפר, הוא תיאר בישיבת הנהלת הארגון, בהנהלתו של הרה״ג, ר־ מנחם האגד זצ״ל, שכיהן שנים רבות יו״ר האירגון של עולי זגלמביה בתל־אביב, עד פטירתו (1954), בקול מחניק ובעיניים בוכיות, כיצד חיטט והפך ידיו באיסוף קומץ האפר, שעליו שמר כעל בבת־עינו, מהמשלוח האחרון של מגורשי יהודי אזורנו, 1943, שביניהם היו גם אשתו וילדיו, שנחנקו ונשרפו. ־ בהסכמת הרבנות הראשית בתל־אביב—יפו, שהתערבה באותה פרשה, הוחלט אחרי שיקולים וחקירות, שיש להביא את ארגז האפר לקבורה כדין ישראל. בחודש אב, תשי״ב, 1952, נערכה ההלוויה בהשתתפות המונים — וצרור האפר נקבר במקום מכובד ומרכזי - 375 -