אברהם גוץ / ישיבת ״בית ױסף״ (תל־אביכ) אברהם גוץ בהשכמתו של בוקר אחד צונן ונעים, בשנת תרפ״ז (0927 ואני ױשב בישיבת ״המרכזיה״ בװרשה הבירד״ ברחוב פרנציש־ קנסקה 11, כשפתאום הוגד לי כי מספר בחורים מחפשים אחרי ורוצים להחליף עמי דברים. רצתי אליהם והנה נתברר לי כי אלה הם חברים מישיבת חמילניק. עוד אני משוחח עמם על הא ועל דא והם החלו מפצירים בי לעבור ללמוד בישיבת חמילניק, בהבטיחם לי תנאים טובים מאלה שבװרשה. ארזתי את צרור מטלטלי הדל, שכלל םפרים מספר, ופניתי לאדמו״ר של ישיבת המרכזיה בבקשה שיתן לי המלצה בכתב לראש ישיבת חמילניק. האדמו״ר גילה חוסר רצון בולט לעשות זאת, מטעמים שונים ובלתי משכנעים כל עיקר. לבסוף, לאחר ״מסע״ שתדלנות גדול קיבלתי את ההמלצה לישיבת חמילגיק. מכױון שלא הױ בידי הוצאות הדרך עשיתי דרכי במשאית במקום באוטובום. המשאית היתה עמוסה לעײפה ארגזים שונים ומטלטלים אחרים ואני ישבתי בטבורה. לאחר ליל נדודים, בו הײתי נתון ״לשבט ולחםד״ לטילטולי הדרך, הגעתי עם דימדומי שחר לחמילניק.

העײרה היתה שקועה בתרדמה עמוקה. ראיתי מקרוב את הבתים ששיבה של שלושה דורות זרקה בהם, אולם על אף הױתם מבני־עץ, עדײן חםונים ומוצקים הױ. דמותם המקורית תרמה את תרומתה למקורױת שאיפײנה את חמילניק, עײרה של חלומות יהודײם נועזים, עײרה של שפע התלהבות נעורים• כפי ששמעתי עליה עוד בהױתי בװרשה. וזוהי רק אחת מני אלף הסיבות שדחפוני לבוא ולהתגורר בה, ולהחל׳־פה בװרשה הבירה׳ הטובלת בים של ירק ופזורה ברחבות מלכותית משתי גדות הויסלה הכסופה. שבור ורצוץ, רטוב עד לשד העצמות ורועד מקור ירדתי לחפש את הישיבה, מבלי לדעת את הכױון בו אלך. מפאת השעה המוקדמת לא ראיתי נפש חיה ברחובות, אותה אוכל לשאול, היכן עלי לפנות. והגה ממרחקים נשמעה ״בת־קול״. ככל שהתקרבתי אליה הלכה זו וגברה, ובבואי קרוב ױתר שמעתי קולות שירה ולימוד בוקעים מבית בעל גג משופע, שקומתו שחה מנטל השנים וקורותױ המרקיבות זזו ממקומן מחמת פעולת הסירוגין של הגשם והשמש. מבעד לחלון הבחנתי בבחורי הישיבה המתמידים, העושים ימים ולילות בלימוד התורה, בחזרות על פוםקים והוראה. וקולותיהם המתנגנים מסתלםלים, קולות ערבים לאוזן ושובים את הלב — מהדהדים ברחובותיה השוממים והרדומים של חמילגיק.

פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה מבלי לעורר תשומת לנ ומבלי להפריע לעוםקים בתורה. ואכן איש לא הפסיק את משנתו. גם בגדי הקצרים לעומת ה״קפוטות״ אותן לבשו האחרים, לא עוררו כל תשומת לב מצד הנוכחים. חיכיתי לבואם של המלמדים לתפילת שחרית. והנה כעבור שעה קלה הופיע ר׳ מרדכי קורקנובר זצ״ל, בעל הפנים העגולים והלחײם האדמדמות, שזקן לבן כשלג ױרד לו על פי מידותױ. כל הופעתו אמרה כבוד ויקר. ר׳ מרדכי שימש קודם לכן ראש ישיבת טומשוב־לובלםקי הוא בחן אותי במבט חטוף ואמר : ״לא אפריד בינך ובין חבריך הװתיקים, שהם כבר לומדים עצמאײם ובקיאים במשנתם״. ביניהם הױ ידועי שם בעולם הרבני, כמשה אודסים מרדזשיביל, יצחק מאיר קרסנוגרוד, ישראל זילברמן מטומשוב לובלסקי ועוד. כך נטלתי על עצמי שוב עול תורה ומצװת. במשך שלוש שנים הײתי צמוד לספסל הלימודים באוירה של דביקות והתמדה ללא גבול וםײג.

בין הבחורים בישיבה הױ גם באלה מסוג ״האבױניס העליזים״ בישראל, שאין העצבות שולטת בהם ושום תלאות ופגעים, אינם מעבירים אותם על דעתם, אינם קובלים על מנהיג עולם הזה. אבױנים אלה ״השכילו, מתוך שמחה לחױת חײ צער בעוני ובחוסר כל, לעגו לתאװת ותענוגות העולם הזה• שנבראו אלא בשביל ״בני העליה״ כביכול. אם נחשול של צרה ומצוקה קם עליהם להטביעם הם מרכינים ראשם ואינכ מתרעמים, וכשהם מתנים את צרותיהם, תמיד מתבלים הױ סיפור במילתא דבדיחותא. תמיד הם שמחו בחלקם. סדר ױם לימודינו בישיבה היה מלא וגדוש. בשעה ר בבוקר היתה נערכת תפילה בציבור. לפני התיבה הױ עוברים הבחורים, המבוגרים והװתיקים בישיבה; רק להם הגיעו הזכות והכבוד לשליחות ציבור זאת. אחר התפילה המשכנו ללמוד דיני שולחן ערוך, כשאנו מחולקים כיתות כיתות. עם גמר שעה זו התפזרו הבחורים לפת שחריתן המבוגרים — למטבח אשר לישיבה, והצעירים, שהױ םמוכים על שולחנם של בעלי בתים בעײרה. לכך דאג ר׳ זלמ׳לה פטשניק, איש יקר ומסור, שלבו וביתו הױ תמיד פתוחים לכל דיכפין. לילות כימים עשה ר׳ זלמ׳לה בדאגתו למען בחורי הישיבה. לא אחת שאלתױ, מתי תדאג לעצמך ר׳ זלמ׳לה? ותשובתו היתה כרגיל: ״הדאגה לבחורי הישיבה היא דאגתי, ובכך כאילו לעצמי דאגתי, והדבר נותן לי סיפוק מלא בחײ״.