בנימיו שמחונײפרײדמו / המפנה (פתח־תקװה) תקופת מלחמת העולם הראשונה הביאה בחובה מפגה בחײ הנוער בעײרה. רעױנות חדשים החלו לחדור גם לתוך כתלי בית המדרש הישן• יחד עם רבים מחברי — יצחק אםפים, לײביש ארנרײך׳ האחים קנרצוקר ועוד׳ פניגו לתרבות מתקדמת והתחלנו ללמוד בהתמדה לימודי חול ושפות זרות• עם התעוררות הרעױן הצױני גברה תשוקתנו ללימוד השפה העברית• יצחק אםפים היה הראשון שהזמין מקראקא םפרי לימוד עברײם לתלמידים בצורת קוגטרםים. בעקבותױ הזמנתי גם אני אותן החוברות אשר בהן למדנו את יסודות הדקדוק העברי ויםודות השסד״ חדשים רבים הײנו שקועים ראשנו ורובגו בשיעורים אלה. התקדמגו, ולאשרנו לא היה גבול. מקץ תקופה מסוימת מסרנו בחינות בכתב ע״י הדאר למחבר הקונטרםים האלה וקבלנו את הערותױ עם צױנים. במשך תקופה של שנה ומחצית השגה גמרנו את הקורם בהצטײנות. עם גמר הקורס המשכנו בקריאת ספרים והתחלנו להפיץ את השפה בין הנוער׳ המתקדם ובין חובשי בית המדרש.

תעמולתנו נשאה פרי ועם חדירת הרעױן הצױני ההרצלאי׳ הצלחנו לרכוש תלמידים רבים ללימוד השפה והגענו עד כדי פתיחת מוסדות חנוך צױנײם־עברײם שבהם היתה העברית שפת ההוראד״ ״חדר מתוקן״ קראו להם. גם חברי׳ יצחק אםפים׳ פתח בי״ם כזה והחזיק בו שנים מספר. לבית םפר זה נהרו מיטב בני הנוער המתבגר שלמדו בשעורי־ערב וצעירים ױתר׳ שלמדו בשעורי ױם. בית אםפים הפך לבית אולפנה לשפה העברית ומרכז להשכלה בעירנו• בגלל המלחמה הײתי נאלץ לעזוב את חמילניק ונקלעתי לעײרה סמוכה םטופניץ. שם פתחתי בית־םפר עברי ומוםד חגוכי׳ כדוגמת חמילניק, ומיד עם פתיחתו פנו לבי״ם זה מרבית הילדים והנוער בעיר זו ושאבו ממנו תורה ודעת. ספוק רב לי להיזכר בתקופה ההיא על יחם החיבה והמםירות שרחשה לי קהילה זו ותושביה היהודײם. שנתײם עסקתי שם בהוראה ורבים התלמידימ שלמדו אצלי שהמשיכו אחר כך בהשתלמות בבתי ספר תיכונײם וגבוהים׳ וכעת הם בעלי תואר ודיפלומות. עד הױם עודני נפגש עם תלמידי ועם הוריהם והם מלאי הערצה וגאים על התקופה ההיא שנחרתה עמוק עמוק בזכרונם♦

הורי שהױ שומרי מצװת קלות כחמורות הקפידו מאד מאד פן אכשל ואצא ל״תרבות רעה״, אבל צמאוני לדעת היה רב• פניתי לכן לדודתי שהיתה גרה מחוץ לעיר בפנה גדחת והיא הרשתה לי לבלות אצלה ימים שלמים׳ בלי ידיעת ההורים׳ על מנת ללמוד לימודי חול ן וכך ױם ױם, 18 שעות ביממה♦ היתה זו תקופה של רכישת השכלה והתעוררות. האגודה הציונית שנוםדה אז היתה למרכז השכלה בעירתנו. אגודתנו החלה גב לפתח את כשרוגותיהם האמנותײם של חבריה והציגו מחזות שוגים. לא יכלתי אז להתגבר על היצר ובחשאי הלכתי לראית את ההצגה. להורי נודע הדבר. נדהמתי כשראיתי לפני למחרת את אמי כולה רועדת מרוב צער ובושה׳ כאילו בײשתי את הורי ועשיתי מעשה שלא ײעשה. לא יכולתי לשאת את הדבר והחלטתי לעזוב את העײרה. פניתי לעיר המחוז קילצד״ שם היה לי ידיד ושמו מאיר פיש. בקשתי את עזרתו ויחד תכננו כיצד להםתדר בעיר גדולה זו שאוכל גם ללמוד וגם להתפרנם. בעורתו ובעזרת אחותי שכל הזמן דאגה לקױמי ישבתי בעיר זו עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1918 נתקײמו בכל ערי פולין אםפות־עם גדולות׳ בהן באו לידי ביטוי דרישות העם היהודי שהופנו לועידה בםן רימו. גם בקילצה התכנםה אםפת־עם גדולה באולם ״תיאטר פולםקי״. הײתי נוכח באותה אסיפה כאשר םתאום פרצו לתוכה פורעים מהלגױן הפולגי ומתנדבי הצבא עם אלות ונשק. החל הפוגרום המפורסם אשר הביא למםפר רב של פצועים והרוגים. גם אני קבלתי מכות, אך איך־שהוא הסתלקתי מהמקים ונמלטתי כל עוד גפשי בי. אמרתי אז בלביו הגיע הזמן לעזוב את הגולה ולעלות ארצה. ואמגם — בשנת 1920 עליחי ארצה והתחלתי בחײם חדשימ.