.959 פנקם חמילגיק 960 חײם מילר חײם מילר ז״ל נולד בױם 11.12.1938 לדיורױ ױכבד ושמחה מילר בתל־אביב. ילדותו של חײם היתה קשה. את הורױ ראה לעתים רחוקות. שקועים הױ ראשם ורובם, החל משעות הבוקר המוקדמות וכלה בשעות הלילה המאוחרות, בקױםק אשר על שפת־הים. שמונה שנות למודױ בבית הםפר היםודי ״גאולה״ נםתימו. במשך שנים אלה החלה להתעצב דמותו של חײם, הוא הפך מילד לנער. הוא התפתח בגופו, גבה ורחב ובתוכו החל לפעם לב חם. חביב היה הילד על כל חברױ. תמיד עזר כשחױך מלוה את כל מעשױ. הוא היה ספורטאי מעולה — תכונה שחבבה אותו על כולם. בשעות הפנאי היה נהלץ לעזרת הורױ. שעות רבות היה ױשב בקױםק שליד שפת הים ונושא בעול העבודה. זכור מקרה בו באו ילדים רכים לקױסק ובקשו דברי מתיקה וכםף אין להם. חײם ידע שמשפחתו מתפרנסת בקושי, אך עובדה זו לא מנעה מעדינותו וטוב לבו לתת לילדים את מבוקשם תוך טענה שישלמו מאוחר יותר. והנער רק בן עשר שנים.

אך סײם את שמונה שנות לימודױ, הכניס ראשו לעול העבודה כדי לעזור להורױ בפרנםת הבית. את הערבים לא בילה חײם, כיתר חברױ לכיתה ולשבונה. הוא רצה להרחיב השכלתו• הוא ידע, ככל שתרחב השכלתו ײקל לו לפרנס את הורױ. בעקבות החלטה זו נרשם ולמד במחלקה החמישית של בית הספר ערב תיכון. אך חײם המתבגר לא מצא מנוח בישיבה על םפסלי בית־ספר שלא הועיל לו מבחינה מעשית. חײם הלך בדרך אחױ הבוגר ממנו, מאיר, ונתקבל לעבודה במוםך ״דן״. מקום עבודתו זה הביאו אל שערי בית־הםפר ערב להשתלמות מקצועית של הםתדרות הנוער העובד ע״ש ״מכם פײך, שם למד בכיתת המכונאות. שקוע בעבודתו ובלימודױ בילה חײם את שתי שנותױ היפות בױתר, שנות הבחרות. את מרצו הרב, שלא הורק על בילוײם׳ כװן חײם לעבודתו. במשך שתי שנות עבודתו ב״דן״ הצטײן חײם והפך להױת מחניך־מתלמד למבונן עצמאי שלרשותו הועמד עוזר. גם נפשו הטובה המשיכה לפעם בו. ױם אחד התגודד עם חברו לעבודה. לא היה כל רע בהתכתשות זו אילולא נערכה בשעות העבודד״ ואילולא חזה בה אחד ממנהלי־העבודה. למרות אשמתו של הנער השני נטל חײם את האשמה על עצמו. ידוע ידע חײם׳ אם תוטל האשמה על חברו. יהיה רעו צפוי לגרוש ממקום העבודה. נכונותו לעזור לזולת מצאה בטויה גם ברשימה שננעצה על לוח המודעות שבמוסך׳ וקראה להתנדבות לישובי־הספר.

חײם היה הראשון שנענה ופתח את הרשימד״ למרות גילו הצעיר. במוסן םרבו לקבלו׳ אך חײם נלחם על זכותו זו וניצח. עתה היה עלױ לעבור מכשול שני — הםכמתם של הורױ. אמו סרבה בתוקף להרשות לבנה הצעיר את היציאה לםפר. הבן, שמימױ לא עזב את ביתו, ראה חובה לעצמו לצאת למשימה חשובה זו. ״אמא״ — הוא אמר — ״אי־אפשר. הם כה מעטים וכה בודדים שם. מוכרחים לעזור להם. כל ילדותי עברה עלי בעבודה. רוצה אני להכיר את אורח חײהם של אנשי הכפר. לפני צאתי לצבא, אושיט להם עזרה ככל אשר אוכל. אמנם, יליד הארץ אני אבל דומה לעולה חדש. איני מכיר את הארץ... ואולי ארצה להשאר בקיבוץ• בױם ששי אחזור הביתה. אמא, אל תדאגי, הכל יהיה בםדר...״ במלים אלה נפרד מעליה. נפרד ולא חזר. חײם התנדב לשמירה במשק כרמיה שבדרום. הוא הבין : אנשי הבפר עובדים את אדמתם בױם, ושומרים את ביתם בלילה. הוא החליט־ עזרתו חשובה ױתר אם יסיר מעליהם את גטל השמירה. בליל ױם ב׳ 7.2.1956 יצא חײם להחליף את חברו לשמירה. הלילה היה ליל סופד״ וחײם שנחשב כמםתנן נקרא לעצור... וכדור פלח לבו. יהי זכרו ברוך. פרידה היה זה ױם שבת. החבריה נפגשה והױ בה כולם. גם חײם היה. ה־א בא כדרכו, עם החױך הרגיל על שפתױ. עם הגיל והשמחה בעינױ. הוא קרא : ״חברד״ הױם צריך לעשות שמח. מחר משה ואני ױצאים לםםר ונתראה רק בױם ששי...״

ואכן־, היה מצב־רוח מרומם• החבריא שמחו, שרו ורקדו וחײם היה בהובם. כמו תמיד םיפר הלצות שכולם צחקו לשמען. הוא ידע לרומם את מצב־הרוח כפי שלא עשה זאת אף אחד אחר. בילינו יפה את הערב. הידע מי מאתנו את אשר עלול לקרות ? לא. איש מאתנו לא העלה על דעתו שזו לו הםעם האחרונה שהוא רואה את חײפ... ולנצח. הידע מי מאתנו שבלחיצת היד לסרידה מעם חײם היא נםרד ממנו לעד ? איש מאתנו לא ידע זאת. איש לא ידע מה צוםן הגורל לחײם שלני, באותו ישוב ספר. לשוא ציםינו לתײם בױם ששי. לשוא... םרזזיח