113 מ. ש. גשורי — קורות תנוץת החסידות בחמילניק 114 בתורה, שנסעת אל צדיקי הדור, שירא שמים אתה, אשריך ואשרי חלקך. אל תפחד עוד משום גבדא״. שעה שהשמיע רנ״צ את דברױ, חש רי״ב כי כוחותױ חוזרים אלױ, כי הוא מקבל שוב את מדרגותױ והשראת הקודש. ביתר שאת התחיל רי״ב לאמר דברי בדחמת מעל השולחן שהותקן במױחד לשם כך, ליד שולחן הצדיקים. בראשית דברױ אמר: אמנם ראוי אדם שישברו את לבו, כדי שלא יבוא לידי גאוה. אולם ״כתית למאור״ כתוב, שישברו ויכתתו לבו של אדם במדה כזו שלא יבוא לידי גאוד״ — ששברון הרוח יביא לידי מאור. אולם לא צױתה תורה חלילה ״כתית למנחות״ — שישברו לבו של אדם ויביאוהו לידי עצבות הגרועה מכל״ רבי ליפא שהבין את הרמז נעלב ויצא מן האולם. רי״ב לא נתפעל והמשיך בבדחנותו, לשמח את הנוכהים. אך לאחר מעשה זה נתפײם אתו רבי ליפא ונעשה אחר כך לאוהב נאמן.

ברם, אחרי קפדנותו ורוגזו על רי״ב בשמשו אותו בקודש, חדל רי״ב לבוא אלױ, והמשיך לשבת על התורה מתוך עוני. בני חמילניק שראו את רוב טרדותיה ועמלה של בילה אשת רי״ב ואת ״בטלנותו״ הרבה שאין לאל ידו להשיג לפרנםת ביתו, היו קוראים לו תדיר בשם : ברל בטלן. רבים אף נדו ללמודױ ולאמירת התהלים שלו, ספק — כך אמרו — אם מבין הוא את אשר הוא אומר• רי״ב ידע להםתיר את דרגותיו וידיעותױ וכצנעא נעלם מעיני כל, התעלה במדרגות הקדושה. שם זה ״ברל בטלן״ דבק ברי״ב בכל מקום בואו. אף הוא היה קורא לעצמו ״ברל בטלן״. ז. עמידתו של ״ברל בטלן״ בנםױנות בחמילניק נסױנות רבים נתנסה רי״ב בימי ענױ ומצוקתו. בכולם עמד בגבורת נפש עילאית ויצא מהם מחוזק באמונתו התמימה ובצדקתו המפליאה. לא פעם הױ בני ביתו, וקל־חומר הוא עצמו, רעבים ללחם ממש, פשוטו כמשמעו. לא פעם היו נרדמים בלילות לאחר שלא טעמו דבר במשך הױם. אעפי״כ לא ידע איש על המצב הנורא השורר בביתם, לא ױשבי בית־ המדרש ולא שכני ביתו. רי״ב לא גילה ואף הרבנית לא גילתה. הם גשאו םודם בחיבם.

אנדת חםידים מםפדת : פעם אחת בערב פסח לא היו בבית רי״ב אפילו פתיתי לחם שױכל להחביאם בפינות הבית כדי שאפשר יהיה לברך בבטחון ״אשר קדשנו במצװתױ וצװנו על ביעור חמץ״, ללא חשש של ברכה לבטלה. לשם מצוה יצא רי״ב מגדרו והרשה לעצמו לשאול משכנו את עשרת פתיתי הלחם הדרושים. השכן, כדרכם של ישראל רחמנים בני רחמנים, הבין כי לא רק פתיתים חסרים אלא גם לחם לאכול — אין. על כן מיהר ונתן לדי״ב ככר לחם ועשרה פתיתים. שם רי״ב את הלחם והפתיתים ויצא בשמחה להתפלל תפילת ערבית. הילדים, שמכבר לא ראו פת לחם והױ רעבים בױתר, התנפלו על פת הלחם וכילזה כרגע. חזר רי״ב ובירך ״על ביעור חמץ״ בהתלהבות גדולד״ כדרכו. ברם, רעב ללחם נשאר כשהיה.

ױם המחרת הגיע. ערבו של חג הפםח. בכל בתי ישראל כמרקחה. מכיגים את צרכי החג האחרונים• מסײמים את הניקוי ואת המירוק. בבית אחד בלבד שקט. אין מירוק ואין ניקוי. אין אפיה ואין בישול. ביתו של רי״ב הוא זה. לרש אין כל — מנין יקח לבישול, לאפיה ולהכנת צרכי החג המרוביםז אולם, נראה שאין בעיה זו מטרידה את רי״ב או ״ברל בטלן״ כפי שנקרא בפי הברױת, שהרי אין הוא מגלה על כך דבר. אף אינו שרוי חלילה בעצבות. להיפך — הוא ממשיך בהתלהבות ובצהלת פנים, חרף רעבונו הנורא, לפזז ולומר דברי תהלות בן דוד. לו לא חםר דבר — ברוך הוא וברוך שמו. שעה רודפת שעה ורי״ב אינו זז מבית־המדרש ואמירת התהילים. בבית הרי״ב ױשבת הרבנית בוכיה. את דלתות ביתה סגרה לבל יראה איש בצערם. צדיקת אשה זו ורצון בעלה היא עושה. מוטב לא לאכול כזית מצה בפםח מאשר להצטרך לבריות. ״עשה שבתך חול״. לפתע נבנםים שני יהודים, מכובדים לפי מראם ופונים מיד אל הרבנית, שמיהרה לנגב דמעותיה: — אורחים הם מעיר רחוקה. מםתבר שיצטרכו לשהות כאן, בחמילניק, בימי החג. מאחר שמדקדקים הם על קלה וחמורה יאכלו אך ורק בביתו של ירא שמים מובהק. כל בני העיר אישרו להם כי בבית זה דר יהודי ירא שמים. בעױת כםפיות לא יהױ. שלם ישלמו ממיטב כספם.

לא יכלה הרבנית להתאפק והיא גלתה להם : ״בשמחה וברצון הײנו מקבלים את פניכם בחג אשר בו ״כל דכפין ײתי ויאכל, כל דצריך ײתי ויפסח״. אבל מה נעשה ובביתנו אין כל, לא צרכי החג ואף לא כזית מצה לצאת ידי חובה״. ביטלו האורחים טענה זו כלאחר יד. ״אין זו דאגה — פסקו ברחבות. ״הבאנו הכל אתנו — כל טוב ומכל טוב — לא נצרך לנו אלא בית של יהודים יראי שמים שיכינו לנו החג כראוי וכיאות״. הםכימה הרבנית : — ״בית של יראי שמים תמצאו כאן״. ״אף מתת בשר ודם אין כאן״ — םיכמה לעצמה — שהרי שכר טרחה היא נוטלת.

רי״ב אינו מזדרז ללכת לביתו. למה לו אליבא דאמת ללכת ? להחליף מלבושים ? אין. לעזור בהכנת צרכי החג ? אין לראות את ילדױ מזי הערב — למה ? המשיך איפוא בלמודױ ובתפילתו, משהתקרב החג הלך למקוה טהרד״ טיהר עצמו וחזר לפינתו בבית המדרש. כלתה התפילה. הכל ממהרים לבתיהם לנהוג ״מלכוחם״ ביד רמה ולקײם מצװת החג, באמירת ההגדה ובאכילת ״מתקים ומשנים״. בודד נשאר רי״ב בבית המדרש. למה לו למהר?... הנה ניגשים אלױ שני יהודים מכובדים. רי״ב מקדמם בברכת ״חג שמח״ ומושיט ידו לברכם בברכת ״שלום עליכם״. אחד מהם מםביר לו: רצוגם לאכול בביתו את סעודת החג. נתחמץ לבו של רי״ב בקרבו. אך הוא מיהר להשיבם, כדי שיםפיקו למצוא להם מקום לערוך בו את הםדר, — צר מאד, אך לא אוכל לארחכם, כי בביתי לא הוכנו צרכי החג. כך הוא רצון ה׳ — יהי שמו מבורך״. ״מילא — מבטלים האורחים — כמונו כמוך. אין לאכול — לא נאכל״. תמה רי״ב על אורחים מכובדים אלה הרוצים לא לאכול דוקא אתו ואינם מוכנים לאכול בבתי נגידי העיר. בעל כרחו לקחם עמו לביתו, כשבתוכו בושה צורבת,