דודספרײקשתז׳ר / חמילניק עיירתי (תל־זובינ) נשאני נזכר בך- מתעוררים בי הרהורים חכרינות רבים: כל םמטה. וכל בית, אבן ושיח, םלג, אפר ותל; כל יהודי, החל מהרוכל בכםרים ועד תגר השוק׳ מבעל המלאכה ועד הסוחר, — על כל אלה נםוכה היתה עדינות מױחדת במינה. כל אחד מהם ראוי היה לשמש נושא לתיאור מעניז ועתיר גונים. מדי זכרי את עיירתי על שלל זנבעיה, — כאילו ועודני מקשיב ומאזין למעין מםכה של חיים ויאירד״ המתחיל בראשון בשבוע כעלות השחר, שעה שיהודים הױ מזדרזים לבית־ המדתס ל״מניז השכמה״ כדי לזכות בתסלה ב*בור לםני שהעלו עליהם את הרתמה ואת העול של ״ששת ימי המעשה״ עם כל הטרדות ו.דאגות הםרנסה״, ומםתײם בערב שבת עם חשכה... זוכרני את ימי־הקיץ השוםעים הוד, בני הנוער מטײלים בלהקותיהם מחוץ לעיר בדרך בואכה שידלוב ומעפילים לעלות על הרי הםקלה... מעבר מזה מהדהדים שירים כגון • ״קינדער סון מארגן זענען מיר״ ךילדי העתיד הננו״)... םה ושם מתקימות .שיחות״, הרצאות המםתימות לעתים תכופות בהשבעות מקובלות המנוםחות בהתאם לעקרי ה.אני מאמין״ שלהם: ״חדלו לכם מלתעות בחושךד (.בלאנדזשעט נישט מער אין דער פינצטער ;״). לפעמים קרובות מסײמים בשירים הרשמײם .התקוה״ או .תחזקנה״. וכי מה היה געדר בך, חמילניק ? •

יהודים גברתנים, אמיצים ועקשנים, םשוטי עם — .עמך״ . יהודים מ.כל ימות השנה״ .סתם״־יהודים וגם אינטליגנציה במידה מסוימת. רובם של כל יהודי העיירה הױ מיחלים ומצםים לױם החמישי בשבוע. הוא .יום השוק״. ככר השוק הגדולה והקטנה הױ מלאים וגדושים כל .כל טוב״; המולה ורעש מחריש אזנים. והכובענים והחיטים על שלטיהם תםסו את מקומותיהם בראש הככר. עגלות למאות של האכרים מהסביבה הגיעו טעונות כל סוגי ירקות, חמרי מזון שונים, מוצרי בשר ותוצרת חלב. הם מכרו ליהודים ואלה מכרו להם סחורותיהם כנהוג אחרי מקוח וחלופי דברים ממושכים עד שהגיעו לעמק השוד״ התחילה השמש לערוב וזירזה כאילו את עקרות־הבית וראשי המשפחות לא לשכוח את ההכנות לױם השבת היקר. והנה — בתי־המדרש, ה״ישיבות״, חדרי .תלמוד־תורה״. המסלגות הפוליטױת המרובות מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני; תנועות־נוער למען הצױנות ולמען הםוציאליזם עם כושר נכוגות להקרבה לשם המטרה הנעלד״ ומאידך — ה״טומאה״ ברחוב, הכנסױת, המנזרים והצלבים רחבי הממדים שהטילו אימה ופחד בלבותיהם של חניכי .תלמוז־ תורה״. והנה — בתי ממזג הבירה ומסבאות היץ׳ מפגש ומועד של בעלי־העגלה הבריאים והאיתנים. השוט המצליף בימינם. השםה המדוברת שלהם. לסעמים נזדמנו לכאן גם ״חסידים״ לפושי קםומות ארוכות וגם .מתנגדים״ חבושי מגבעות נוקשות.

גלױים וחשופים הױ ההרים הרמים ובהם מעינות מים חײם, אליהם נכםפו ונהרו כולם, נער וזקן. בזמן שהתקרב החורף לבוא, היו אבות המשפחה שרױים בדאגה וחרדה להצטײד בחמרי מזון, לבוש מחמם ועצים להםיק את המגורים. המזחלות הרתומות לסוסים צוהלים, ענודי סעמונים על צואריהם, דהרו בעליזות בהשמיעם את הצליליפ הבהירים המעודדים ומדברים אל הלב בנועם ונחם... בחורים וגם בחורות שהתחמקו מעיני ההורים נוםעים במזחלות על הדרך הבוםקאית, נאחזים אחד בזרועות רעהו בחזקה... התהפכה המזחלה והפילה את כל הנוםעים לתוך השלג, מתסרצת צעקה מהדהדת מתוך עליזות של השתובבות מפי הבחורים ; לעומתם פורצות בצחוק פרוע הבחורות בריאות הבשר כשלחײהן המוצקות מתאדמות בכםור והן כולן נושמות תשוקה עזה לחײם. ועתה — שבר ואבדון עברו עליך׳ חמילניק, הרוסה עד היםוד בך, שװעת ואין מושיע ! נלחמת בעח לקױמך — וגשאר ממך רק עי־מפולת. נאלמת, חמילניק, דום, — רחובותיך חרבו, חוצותיך שוממים; בתי־הכנםת ובתי־המדרש שלך הרוםים, — וכולך רק תל מגדל עשב פרא ושאול של קברים המונײם גדושים גוױת קדושים של אבות, אמהות, אחױת, אחים, ידידים ורעים. מתחת לעײ המפולת עודנו מהבהב ניצוץ של אש המוקד. בכל זאת, זיק של חײם עודנו מפרפר מתוך כל הגל של אשפתות ההרם.

אלה הם השרידים המועטים שנשארו לםליטה והם יתגודדו ויתלכדו לנקום את נקמתך. נקם ושלם על הדם הנקי של בניך ובנותיך, חמילניק ! מבכה אגי עליך, עיר מולדתי ; על שבר בת עמי, על אבדן ידיד נפש ויקר באדם אני בוכיה: מעומק לבי המורתח שותת דם מהול בדמע הזורם אל הים. בו נאגרים יסוריהם וםבלותיהם של רבבי רבבות. המעינות האלה זורמים ונושאים בחבױנם רזים על עלילות גבורים, על קרבות וקרבנות. ממעמקי הנםש משוע אגי זעקה מרה : ״נקמו נקמת עײרתי, חמילניקד