ראשית התנועה הציונית בדויד הורודוק א. האזכרה החעשאית מיד לאחר המהפכה הרוסית (פברואר 1917) החלה פעולה ציונית גלויה בעיירה. כיון שפסקה אימת מלכות ופחד שוטר לא היה עוד--היינו חפשים לעשות את הטוב בעינינו, ובעיקר לאסוף אסיפות ולדבר אל העם כעולה על רוחנו--וזה היה אז עיקר העיקרים : לדבר אל העם ! ויובא כאן, לשם הבהרה, מעשה שהיה לפני המהפכה. בקיץ שנת 1916... הוחלט לערוך אזכרה לד"ר הרצל בליל כ' בתמוז. מסרנו איש לרעהו בחוגנו המצומצם, כי מתאספים בדירת המורה בבית אביגדור, ממול בתי-הכנסת. ישבנו כעשרה חברים וחברות ביניהם אברהם דורצין, שרה גלויברמןז. מאשה יודוביץ, חיים פינקלשטין ועוד. זו היתה הפעם הראשונה שנשאנו את דברנו אל הציבור בעברית, וכולנו משתאים על מאמצנו שנשא פרי : דיברנו על התנועה ועַל המנהיג בעברית רהוטה וללא מכשול ופגע וכל שעת האזכרה היו עינינו מופנות אל החלונות לעקוב ולשמור אם אין כובע של שוטר נראה ברחוב. ומה רוח ללבנו בהסתיים האזכרה הצנועה שלנו ללא כל תקלה. כאלה היו פני הדברים אז, לפני המהפכה. והנה בא החופש למדינה -- כל המרץ הציבורי, שהיה כבול וחסום שנים רבות, פרץ בכוח איתנים וקרא לפעילות ציבורית ולעסקנות נמרצת. ב. אסיפות
הלכנו לאסיפות ברטט קודש, כיהודי חרד האץ אל בית-התפילה לשפוך שיח לפני קונו. זכורני האסיפה הציונית הראשונה בהורודוק, שנערכה באולם הגדול של ליאדצקי. אולם זה, כאילו ציפה מראש לתפקידו הרם. שנים עמד שומם, ונפש חיה לא עברה על סיפו, ורק עם המהפכה ניצקו אל תוכו זרמי חיים תוססים וסוערים. נאם כל מי שרוח ה' פעמו, גם האילמים שבנו לא הדירו עצמם מלהופיע ב,מלים אחדות" לפני הקהל, אינני זוכר אם השתתפו בנאומים גם מ,בעלי הבתימ'י החשובים -- שרבים מהם היו בעלי רוח לאומית ושיתפו פעולה עמנו, הצעירים, -- או שהנאומים נשאו עלדידי הצעירים בלבד. עובדה אחת נחרתה בזכרוני : אחד הנואמים הצעירים השמיע בשטף דבריו, כפליטת-פה את הדברים הבאים: מדינת היהודים לא בדור אחד תקום, אולי מאמצים של דורות יהיו דרושים לזה, אבל בסופו של דבר קום תקום ותהיה מקום מבטחים... סערה של התנגדות. אי-הסכמה ומורת-רוח פרצה באולם. הקהל דחק את הקץ... רצה להאמין כי במהרה בימינו תבוא הגאולה. והמדינה תוגש על מגש של כסף מניה וביה. ואין לשכוח : היה זה לפני הצהרת בלפור, שבשורתה הגיעה לרוסיה באיחור רב. 3 כיבוםש: הרחוב
עמדנו בקשר עם הועדים המרכזיים. כל חוזר שהיה מתקבל היכה גלים חדשים בנפשנגו הסוערת, התוססת והכמהה לפעולה לאומית. מפעם לפעם היה מבקר בעיירה שליח מטעם המרכז, אינסטרוקטור, בלשוננו אז והיה מאורע חשוב בחיינו. כל מעיינינו היו להרבות באספות; להגדיל תעמולה, להאדיר פומבי, לכבוש את דעת הקהל ולמשוך אותו לצידנו. זה היה ראש כל מטרה וחפץ. לשלב גבוה יותר של פעולה ציונית עוד טרם הגענו אז. והשנה שנת 1917. היה בכך מעין קיום הצו הידוע של המנהיג, אשר דרש באחד הקונגרסים : ,כבשו את הקהילות !" ואנו הסתערנו לכבוש את הרחוב. 15