את ברכתם ליציאתנו לדרכנו הרחוקה, כי היינו המשפחה הראשונה מד.ה. בת שמונה נפשות שהעיזה לצאת לארץ ישראל. בגאוה עלי לצין את מרצו ועוז רוחו של אבי היקר, שיחיה, שסכן ונטל על עצמו את האחריות הגדולה, בלי פרוטה בכיס ובלי שום תכנית, בלי קרוב ובלי ידיד שיקדם את פנינו בבואנו למקום החדש. בשנה הראשונה לבואנו עמדנו, בפני בעיה קשה מאוד, יום יום הגיעונו עשרות מכתבים, בם נתבקשנו ליעץ להם, אם כדאי להם לעזוב את דאויד-הורודוק ולעלות ארצה, ואם יצליחו להקלט בה. המצב אז היה קשה עד מאד, אך תשובתנו היתה חיובית לכולם. הרבה תלאות וסבל עברו עלינו עד שנקלטנו והסתגלנו לחיי ולתנאי הארץ, וזה הודות לאמנו הנבונה והעדינה, חיה שרה בת ר' זאב מדולפין ז"ל, שהלכה מאתנו ללא עֶת. תמיד עודרה אותנו והפיחה בנו רוח חלוציות. ואולי לא אגזים אם אומר, כי מן השמים, סייעו בידינו ושמשנו כמורי דרך, לכל אלה מעירנו שזכו ושנמצאים יחד אתנו בארצנו היקרה. וכואב הלב על אלה שלא זכו לעלות. יהיה זכרם ברוך : 16