מה נעים היה לראות מדי בוקר ובוקר ילדים וילדות למאות אצים-רצים לבית הספר, כשיל- קוטיהם על שכמיהם וצהלה עולה מפיותיהם. בית הספר שעמד בחצר הגדולה, ברחוב צדדי היה מרכז תרבותי ראשון במעלה בעיירה הזאת. לא רק בשעות הלימודים, אלא גם לאחר הצהריים שימש בית הספר ושמשה החצר הגדולה למקום מפגש של ילדים וילדות, אשר בילו כאן שעות רבות בשעשועים או במשחק. בית הספר הנהדר הזה, שמנה מאות תלמידים ותלמידות, היה המפעל הגדול ביותר שעיירה זאת ידעה מני אז ועד חורבנה. חבר המורים שהיה נבחר מאוד לא ראה רק בהוראה את חזות הכל, אלא ראה את עצמו כנושא תפקיד רם ונעלה יותר והוא -- חינוך הדור הצעיר לחיים חדשים ולגדלם לבנים נאמנים לַעִם העברי ולהדריכם בדרך העולה ציונה. ואמנם רבים-רבים מתלמידי בית ספר זה הלכו בדרך, בה חונכו ורבים"רבים מזכירים בהוקרה רבה וביראת כבוד את בית המדרש הזה שנשאר עד היום כאחד הזכרונות היפים ביותר של חיים שחלפו ומציאות שאיננה עוד. משה מאירי (מורבציק) יעקב הוכמן כיצד קמה אגודת ,בני יהודהי
שאיפה עזה היתה לו לאברשה אולשנסקי, מנהל בית-הספר העממי תרבות בדויד-הורודוק, שתלמידיו ידברו עברית בחיי יום"יום ולא בבית-הספר בלב:?. לא קלה היתה המשימה שהטיף לה השכם והערב. ודרכים שונות מצא להשפיע על בני דויד-הורודוק: דרך משל המורה לעברית הבטיח חגיגית, שכל תלמיד אשר ידבר עברית מחוץ לכתלי ביה"ס -- יקבל העלאה בציון כלומר, תלמיד שהיה ראוי לציון ,מספיק" יקבל ,טוב", והראוי ,לטוב" יקבל ,טוב מאוד". אך כל הפתויים, הבקשות וההרצאות לא הועילו: ולא מחמת סירובם של התלמידים, כי אם מחמת הסביבה אשר בה חיו. בתנועות הנוער של ,השומר הצעיר". ,השומר הלאומי", ,בית"ר* וכולו? נערכו הפעולות והפגישות בעברית : אולם בבית, בחנות המכולת, ובכל מקום, אשר בו היה צריך להפגש עם מבוגרים ולא עם נוער -- היה הדבר בלתי-אפשרי כמעט. וכי כיצד נגשים אל אמא ומדברים אתה עברית על אוכל, בגדים וכיו"ב ? דומה היה הדבר כאילו דיברת אתה סינית. לגבי הגברים היה זה קל יותר, חלקם הבינו ולא דיברו, חלקם דברו קצת, ואותם ששלטו בעברית היו מעטים ובעזרת ידים ורגלים אפשר היה ,להסתדר*. לגבי הנשים היתה המשימה קשה ביותר.
לפיכך היה זה מגוחך ומענין כאחד לראות את מאיר פלוטניצקי, תלמיד בן 12 או 13, מחליט פתאום -- היה זה כמדומני בשלהי החופש-הגדול של שנת 1934 -- לדבר עברית עם כל יהודי בין שהוא מבין ובין שאינו מבין. עקשן היה מאיר ובעל-רצון עז, ולא היה איכפת לו מה יאמרו עליו הבריות. וקיים את דברו. לא ויתר ולא פלט אף מלה ביידיש. עם הכל דיבר עברית, ואשר לא יבין אותו -- ילך וילמד. התנהגות זו מוזרה היתה בעיני הילדים האחרים (ששפתם היום-יומית היתה אידיש) ולפיכך ליגלגו עליו. באחד הימים אף פגעו בו. מאיר הלך אל המנהל, אברשה אולשנסקי, וסיפר לו את אשר אירע. הילדים נקראו לפני המנהל לבירור והוא נזף בהם. בין הפוגעים במאיר היו בן החזן אליהו ויינשטיין, ומוטלי שניידמן. כאות לחרטה מלאה על מעשיהם החליטו הילדים להצטרף אל מאיר בדיבורו עברית. תוך זמן קצר נצטרפו אליהם עוד תלמידים אחדים ויחו יס-ו את אגודת ,בני משה". כעבור זמן-מה הוחלף שמה לאגודת ,בני-יהודה?, על שם אליעזר בן יהודה: היתה זו אגודה 14