שקינאה את קנאת העברית ולא קיבלה אל בין שורותיה חבר אלא לאחר שהוכח כי הוא מדבר טברית בלבד: לא קלה היתה ההסתפחות אל האגודה. אחד התלמידים היה בא ומודיע כי החליט לדבר אך ורק עברית, וכי הוא מדבר עברית משך-זמן מסוים. לאחר ששמעו את הודעתו אמרו לו להמתין לתשובה. בינתיים שלחו קבוצת ילדים לבלוש אחריו ולהיודע אם אמנם מדבר הוא עברית בבית, עם שכנים וכו'. זכורני, שהלכתי פעם עם קבוצת ילדים לפעולת-בילוש אחרונה אצל תלמיד, אשר הודיע כי ברצונו להצטרף לאגודה וכי שפתו עברית בלבד. הוברר שתלמיד זה אמנם דיבר עם כולם עברית. אך הענין נראה חשוד, הואיל ואמו לא הבינה עברית כלל: ערכנו אצלו ביקור לעת ערב. ישבנו ושוחחנו, ומשעזבנו את הבית נשאר אחד מאתנו, ברלה ויינשטיין, תלמיד כיתתנו, מתחת למיטתו של המועמד. איש מבני הבית לא הרגיש בכך, וברלה עקב מתחת למיטה אחרי מהלך הענינים, ה"מועמד", בטרם שכב לישון התווכח חריפות עם אמו אשר לא הבינה אותו: הוא נעזר בדרכים שונות, לרבות שפת אלמים, כדי להסביר לה את רצונו -- ולא פלט אף מלה לועזית. משראה ברלה את התנהגותו של המועמד ואת סבלו -- נשתכנע שראוי הוא להיספח לאגודה. מיד יצא ממחבואו, לתדהמת כל בני הבית, ניגש אל הבחור, טפח על כתפו והכריז: נספחת! (כך נהגו החבריה משהחליטו שהמועמד עמד בבחינה).
האגודה, התכנון, הועדות למיניהן נוהלו עִי התלמידים בלבד, בחסותו של המנהל אברשה אולשנסקי, אשר שפע כולו נחת. חלומו נתגשם. חבר שנתקבל לאגודה לא תמיד היה בטוח בחברותו בה. החברים היו משגיחים זה על זה לבל יסטו חלילה. מעשה באחותי, חברת האגודה ותלמידת כיתה ד' או ה', היא חזרה מתערוכה חקלאית בכפר הקרוב חובורסק, ומרוב רשמיה לא יכלה להתאפק ואמרה לאמי את אשר לא הבינה באידיש : ,איך האב דארטן געזען א גרויסן אקס מיט זייער גרויסע הערנער" (ראיתי שם שור ענק עם קרניים מאוד גדולות). מאחורי החלון הופיעו לפתע ראשיהן של כמה מחברותיה לכתה, ובהכריזן עברי, דבר עברית! ברחו. מובן, שלאור עדותן הוצאה אחותי מן האגודה למורת רוחה ולמרבה צערה. האגודה. אשר כללה לבסוף כמעט את כל תלמידי בית-הספר ,תרבות", השאירה רישומה גם על הנוער הלומד בבתי-הספר הלועזיים ואף על הנוער שאינו לומד -- הכל נכנסו למעגל דוברי העברית. הפלא נתרחש, ובאין ברירה החלו גם ההורים להבין את השפה, אחד המרבה ואחד הממעיט.
הידיעה על יסוד אגודת בני"יהודה בדויד-הורודוק עשתה לה כנפיים. בבתי-הספר העבריים בערים הקריבית החלו להתענין בנעשה. שני הלגלגנים, אליהו בן החזן ומוטילי שניידרמן, היו אחרי כן לעמודי-התוך של האגודה. עד היום מתפלא אני על מוטילי שניידמן נמוך הקומה והצנום, בעמדו -- והוא בן 12 בלבד, בין אנשים ונושא דברו, נואם בהתלהבות ובשכנוע, וכמוהו כאליהו בן החזן. שניהם נשלחו לסיבוב בבתי-הספר העבריים בערים הקרובות. סטולין, לונינץ ועוד, התלהבותם דבקה אט-אט גם בבני הערים הללו, למרות שתחילה לא האמינו למשמע אזניהם : ,כיצד יתכן לדבר עברית כל הזמן ? * שאלו: האם אתם גם חושבים בעברית ? וכשקמים אתם משנתכם -- מלותיכם הראשונות הן בעברית ?" אף אנו שאלנו כך בראשית התהוותה של אגודתנו... 15