,בני-יהודה:, חלוצי החייאת שפתנו מתרחקים אנו והולכים מתקופת המלחמה העולמית השניה, שבה הושמד באופן אכזרי שליש מעמנו, לרבות קרובינו היקרים ביותר. ראויים הם איפוא, העסקנים המסורים בני דויד-הורודוק למשנה-הכרה. על מאמצם להקמתה של מצבת-זכרון זו. לדאבוני, לא זכתה עיירתי, עיר מולדתי, לכך. תחזקנה ידיכם ! העיירה דויד-הורודוק, על יהודיה, שאינם עוד, על החיים ומנהגיהם, טיפוסית היא לחלק גדול מן העיירות, שלרגל עבודתי, נזדמנתי אליהן והכרתין מקרוב. היו ברוכים, איפוא, בני העיר, על מסירותכם הרבה להנצחתה בדרך זו; למען בנינו. ידעו -- נא הם את כור מחצבתנו, את היהודים הטובים ההם שעשו הכל, אך לא זכו לדאבוננו להיות עמנו ולהשתתף בהגשמת חזונם- חזוננו -- הקמת מדינתנו אשר סייעו להניח את היסוד לה. כבר היום-בתקופת קום המדינה -- אין רובו של הנוער הגדל בארץ. עומד על חשיבותה ומקומה של היהדות ה"גלותית" שממנה באנו. המושג גלות לנוער זה, נרדף הוא ליהודי חלש, חסר-אונים, שפחד וחרד מפני כל ,גוי", קרע גזירות באמירת תהילים, צם, הסתגר בד' אמותיו וציפה לביאת המשיח... אין בנינו יכולים לתאר לעצמם, שכל החולמים והלוחמים על הקמתה של מדינתנו -- החלוצים לכל דבר -- משם באו, ובזכותם הגענו לאשר הגענו. אציב בזה ציון לחלוצי החייאת שפתנו בהורודוק.

כמנהל קואופרטיב החקלאים היהודיים בפינסק -- מיסודה של יק"א -- ביקרתי בעיירות הסביבה, חיפשתי את היהודים -- ומחוץ לתפקידי, את העברים שבהם. באביב 1932 הגעתי לתחנת-הרכבת בלכווה, והתחלתי תר בעיני אחרי עגלון. שיובילני להורודוק. מה רבה היתה הפתעתי הנעימה בשמעי את אחד העגלונים -- בחור צעיר -- קורא .בבקשה", לא האמנתי למשמע אזני והריני פונה לעגלון ואומר: ,האם הנך שומע עברית ?" ,אמנם כן", הוא עונה ומתפאר על היותו ,מבני יהודה". בהמשך הנסיעה, הסביר לי את מטרת האגודה, שהקימו בני הנוער בעיירה: ללמוד ולדבר אך ורק עברית, עלזמנת שתיהפך במרוצת הימים לשפת ההמונים, ולא נחלת חוג מצומצם -- ברובו משכילים -- כיום. לשאלתי, אם יוכל דבר זה להתגשם, השיב לי בבטחון עצמי, שהוא וחבריו גאים מאוד על ההישגים עד עכשיו, ולכשנגיע העירה יוכיח לג זאת -- ואמנם נוכחתי ושוכנעתי ! את שבועתם -- בכניסתם לאגודה -- לא להשתמש בשום שפה אחרת, קיימו בהתלהבות אופיינית לנוער. השפה העברית היכתה שרשים הודות לעקשנותם של צעירים אלה. ירחמיאל מורשטיין, רמת-גן מנדל קרבציק על המורה ברנצ'וק זיל בשלהי 1922, הופיע בעירה, צעיר לבוש בגדי חג, ולפי מלבושיו נכר מיד שזר האיש במקום. חיש מהר פשטה השמועה בעירה, שמורה הוא האיש, בדעתו ליסד ,חדר* במקום.

מעשהו הראשון של המורה היה להזמין הורים לאסיפה לביתו של שלמה רוזמן. מתוך סקרנות, בחרו להם כמה צעירים., ובתוכם כותב השורות האלה, מחבוא באחד החדרים הסמוכים למקום האסיפה, והאזינו למתרחש באסיפה. המורה הצעיר הרבה לדבר על המקצועות החדשים שברצונו להכניס לתכנית הלימודים: על רצונו ללמד ידיעת הטבע. גיאוגרפיה והסטוריה. רבים מן הה. רים הביעו את הסכמתם לשלוח את ילדיהם לחדר החדש. הם אף הבטיחו תנאי-קיום למורה והוא החליט להשתקע בעיירה. הורים אחדים הסתייגו מן החדר וראו את השינויים והחידושים כאפי- קורסות וכנטיה מדרך הישר. 6