אוגוסט 1941. אנו מובלים שנית בקרונות מבית-הסוהר אל לב רוסיה. ברנצ'וק מתנחם : ,אולי שם נשאר בחיים, הלואי והיו מובילים גם את משפחותינו". הנסיעה הפעם קשה ומיגעת. מחסור חמור במים. המזון ממולח, וכאשר מוגש דלי מים קרים באחת התחנות -- מתנפלים עליו, וכל דאלים גבר. ביום הרביעי לנסיעתנו חלה ברנצ'וק, ולפי השערת ה;פלדש'ר?, שהיה אתנו, היתה זו דיזנטריה והתכווצות המעיים. יושבי הקרון נהגו בו בכבוד ובסבלנות. החלפנו את בגדיו, עזרנו להאכילו, אך כוחותיו אזלו מיום ליום. ב- 16.8.1941 הגענו לקירוב. קיבלנו הודעה להתכונן לירידה. הלבשנוהו בגדים חמים. ארזנו את תרמילו והורדנוהו מן הקרון. קשה היה להכירו. הוא גסס. בשקט השכבנוהו על הדשא, כולו רעד. השוטר האיץ בנו להצטרף לשורות הבריאים הממשיכים דרכם ברגל. הסתכלתי מאחורי, כדי לראות היכן נכרה קברו של מורי. לפנות ערב נפגשנו ברופא יהודי מפינסק שאישר לנו את דבר מותו. היה זה כשעה לאחרי שהורדנוהו מן הקרון. יהי זכרו ברוך. לזפר יקיהי (דודי אשר, דודתי ביילה ואחי אברשה אלשנסקי) אבא זיל ציוני היה, ולא רצה שיתבוללו ילדיו בין הגויים. לפיכך הביאנו לפינסק, להמצא בין יהודים, ובעיקר ללמוד עברית. בת שבע הייתי אז, ואחי -- בן שש. לא ימוש מזכרוני אותו ערב שבו הודיעני אבא שעליו להפרד מאתנו ולשוב לביתו.
כל הלילה מיררתי בבכי, ולא עלתה בידי הדודה והדוד להרגיעני. ומה גדלה שמחתנו למחרת בבוקר בראותנו את אבינו חוזר אלינו. במתכוון עשה כך. רצה לראות כיצד נתנהג בהיעדרו\. שבוע ימים בילה עמנו עד שרכשו הדודה והדוד את אמוננו, ולבנו הפך לאהבה אותם. דבר לא חסר לנו בביתנו החדש, אף לא אהבה ומסירות ופינוק של אם. את כל לבה מסרה לנו הדודה חשוכת הבנים, ואנו השבנו אהבה אל חיקה. בימי הכיבוש הגרמני, במלחמת-העולם הראשונה, משיצאה פקודה לרשום חדש של האוכלוסיה, רשמונו הדודה והדוד כבניהם -- ומאז נקראנו בשם משפחתם. מסירותם לנו היתה למופת. גם בימי הרעב בפינסק, כשהיה מצבו החמרי של הדוד בכי רע-- הואיל וכל עסקיו בקיוב היו, בשטח הרוסי -- והוא נשאר בחוסר כל. תוך סכנת חיים יצאו לעבודה בשדות -- ובלבד שלא נסבול חלילה מחסור. רוב הילדים בטלו מלימודים, כי בתי-הספר היו סגורים, אך אנו קיבלנו לקחנו ממורים פרטיים -- גם בצוק העתים. את כל לבם מסרו לנו.
בשנת 1918, משנפתחו הגבולות, עברנו לדויד-הורודוק, עיר מולדתו של הדוד. 7 שנים לאחר מכן עליתי אנכי ארצה, ואילו אברשה אחי נסע לוילנא להמשיך את לימודיו בסמינר. ידוע ידע אברשה כי אין יד הדוד משגת לשאת בכל הוצאותיו, ולפיכך עשה כמיטב יכלתו להתפרנס משעורים: אך עיקר העזרה מאת הדוד ניתנה לו, משסיים אברשה את חוק לימודיו נכנס להוראה בבית-הספר ,תרבות"? בדויד-הורודוק, וכעבור זמן קצר נתמנה כמנהלו. את מיטב אונו ומרצו השקיע בבית-הספר, והיה אהוב על המורים והתלמידים כאחד. עשה נפשות לציונות בין התלמידים, ואירגן את הנוער לתפקידו העיקרי : דיבור עברי בכל אשר פנה. אף ההורים נאלצו לדבר עברית עם ילדיהם. בשנת 1937 ביקר אחי בארץ וגמר אומר לשוב אליה עם בני-ביתו, אך המלחמה סיכלה את תכניתו, והוא נשאר תקוע בדויד-הורודוק. משנכנסו הרוסים לעיר -- יכול היה לעבור אל ההורים ברוסיה אך חשש שצעד זה ישים קץ לכל סיכויו לעלות אי-פעם ארצה. בית-הספר ,תרבות" נהפך 149