גרשון, חותנו של ר' משה יהודה ליפשיץ, היה לו בית ממכר יי"ש. פעם, בעודי צעיר, נכנסתי אצלו ונשתהיתי שם. והנה נפתחה הדלת, ונכנס אחד הגויים השכנים, ויאמר אליו בקול כבוש ובלשון רכה: גרשנקה, הב נא לי כוס יייש. משסיים לגימתו והלך -- סח לי ר' גרשון: כלום סבור אתה שתמיד נהג כך! אלא שכך היה מעשה: מנהג היה בידי גוי זה, שהיה נכנס תמיד בצעקות ובגידופים ותובע את כוסו, ומאיים בכוח כישופיו, אם מבוקשו לא ינתן לו. ויהי היום, והגוי בא וכדרכו, גדף וחירף ותבע את היי"ש שלו -- ושוב נעזר באיומיו על הכישוף. נמניתי וגמרתי, ואמרתי לו: גדול כוח כישופי מכוח כישופיך. -- הא כיצד!? שאל. הבה ונראה. מיד תקענו כף כי במוצאי-שבת נצא מחוץ לעיירה, ואיש, איש מאתנו לשדיו -- ונראה כוחו של מי גדול. הן תדע את חיים וברל ? -- בני שיחיו. פקדתי עליהם ללבוש בגד שדים, להתחפש, ולארוב בפינת-סתר ; ולשמע קריאתי יקומו ויצאו משם, מזוינים במוטות ,הגונים" שהרבה עמם ,נחת", ויכו בו עד שאגיד הרף. במוצאי-שבת הופיע הגוי כמדובר. -- ובכן, איון -- קראתי -- קרא נא, היש עונך. -- מיד פתח הגוי את פיו וקרא, ושנה ושילש -- וכוח אין בכישופיו. -- נו -- קרא אלי, נרגז -- הראה נא אתה! -- מיד, מיד -- אמרתי ופתחתי בקול : חיים לנטוך, ברל בוץ. ושני ה,שדים"? הופיעו והיכו באיון שלי מכות נאמנות, עד שאמרתי להם הרף. מאז -- בשובה ונחת שותה הוא אצלי את כוס היי"ש שלו. 100