הרוחני שאנו סופגים, מתרחב ומתפשט, מרענן ומרנין את הנפש ומביאה להתרוממות הרוח. -- ואלו ההם ; באותו הרגע צוחקים או בוכים, ולאחר מכן, הכל חולף, כלא היה, עורבה פרח. ומפרש היה את השירה החסידית בזה הלשון : שירתנו, עמוקה היא, יש בה תוכן, חיים, כולה רגש, שמחה וכסופים. יש בה מדרגות והכל כלפי מעלה. בשעה שאנו שרים את ה,יה אכסוף" -- הכמיהה והכסופים רבים המה לאין ערוך. הזיו והטוהר שבהם לקבלת נועם השבת, המשיכה אל ה,נפשכם תערוג" התחנונים היוצאים מעומק הלב, ההומה, הסוער והמתחנן ל-,יהיו רחמיך מתגוללים"? ו-,בצל כנפיך יחסיון" -- הם הם התוכן, העיקר והאמונה, וחי בהם. ומוסיף היה ואומר : הנגון אינו ערטילאי, הוא מבטא ומביע בשאר רוח את ה,אתה אחד* ה,דרור יקרא* -- ו,אתה נגלית". ולא רק נאה דורש היה, הוא היה מקיים את הכל בגופו ובנפשו. תפילתו הערבה היוצאת מן הלב, היתה נכנסת ללב כל אלה, שהיכירוהו, בין חסיד למתנגד. אף כי היה דל בשר ובגבורים לא נחשב; היה מתנער כארי לקראת ה,אזכרה אלהים ואהמיה* ה,יראתי בפצותי? -- בבית הכנסת של האדמור מקארלין ובדוד-הורודוק, ועל כלם ה,יעלות" וה,נעילה". ולא פעם היו מכיריו תוהים, מנין שואב כחות אלה ?
וסח לי האדמור זצ"ל מקארלין. בראש השנה האחרון, ואבי זיל בא לקארלין מדוכא ותשוש כח. וביום א' דראש השנה, כדרכו מימים ימימה, נשלח ע"י האדמור לעבור לפני התבה ונרתע מחמת חולשה. והאדמור בשלו: לך! וד' יהיה בעזרך. והאדמור הוסיף: ראיתיו, שמעתיו והכרתי יפה את סדר וערך תפלתו -- אבל את ה-,יראתי בפצותי" האחרון לא אשכח, כל ימי חיי זכור אזכרנו, היה זה מאמץ של לב כואב ורגש שהתרומם והתנשא אל פני ,נורא ודחיל* והסתער במאמץ אל-אנושי ל,יסתער בקרבי בעת אתחיל" למען ,משלחי להמציא כופר ומחיל". ומן נגינה שירה ותפילה אל הלמוד. ש"ס עם הלבושים היה לחם חוקו, על אף היותו טרוד בעניני פרנסה, לא עבר עליו אף יום מבלי ללמוד גמרא או עיון בספר. ובקי ונהיר היה בעניני דיומא. קרא עתון אידי, רוסי ועברי והתמצא בהויות העולם, ומענינות היו העריתיו למתרחש וכמובן מתוך השקפה דתית, שאין לערער עליה. כל זה, וכהנה וכהנה בין אדם למקום. ובין אדם לחברו? מי ימנה ומי יספור את דאגותיו לזולת. אוסף, מקבץ, לוקח מזה, ונותן לזה. ובכדי למלא את חסרונם של הנזקקים -- היה בנסיעותיו המרובות מקבץ סכומים ואץ למסור אותם לתעודתם, והיו כאלה, שידעו שיש להם דואג, ולא היה, חט-ושלום, מאכוב אותם.
בראש דאגותיו -- בית המרחץ, שהיה לנטל ולמעמסה על יהודי העיר. אנו מצווים על הטהרה והנקיון, היה אומר, ובעיקר על טהרת המשפחה. ואיך נוכל לאכל לחם חוקנו מבלי לדאוג לטהרת המשפחה בישראל ? הלא על זה גאותנו וגדולתנו. בעל עצה בעניני פרט וכלל, לכלם היה עונה ברצון. חושב עמוקות, הופך במדובר לכל צדדיו, חורץ משפט ומתוה דרך, והגם שאין לצאת ידי הכל, היה הרוב נשמע לעצותיו וביחוד הצטיין בתור בורר. על אף הצרות שתכפו עליו, מחלת הבת הצעירה רישה זַ"ל, שהיתה רתוקה למיטתה מספר שנים ושבקה חיים בהגיעה לגיל שמונה עשרה וצרות הפרט והכלל שדכדכו את נפשו, לא הועם זהרו והיה מפרש ואומר: ,צדיק באמונתו יחיה" -- מי שמצדיק עליו את הכל וזוהי אמונתו - יחיה ! ובעזוב אותו ידידו הרב שניאור זלמן שפירא ז'יל שיצא את ד.-הורודוק כשנה לפני החורבן והשואה -- היה כבר מצבו ללא נשוא. הוא פנה ואמר לרב שפירא בהפרדו ממנו, קשה עלי פרידתכם, מי יודע אם הצער, הגעגועים, המצב ומחלת אשתי, לא יכרסמו את שארית לבי. מתנחם אני בזה, ששלשה מבני נמצאים בארץ ישראל, מי יתן לי אבר כיונה, ואעופה לארץ קדשנו, בכדי ליהנות מזיו השכינה האופף את ארץ האבות. 16