זרם דמעות חמות. פרץ מהעינים הטהורות והיוקדות, הדבור יצא מהפה הקדוש, והלב רגש וסער מבלי למצא פורקן... והוא לא זכה... יחד, עם כל קהילת הקודש בדוד הורודוק, עלתה נשמתו השמימה. איכה, אבי קדושי איך נפלת, הילל בין שחר ? אתה ובתך חוה ושלושת ילדיה, בנך ליטמאן, אחיך ליטמאן ואשתו גיטל ובניהם יעקב וישראל, ואחותך פייגל, ובעלה חיים וילדיהם, ואמך לאה הזכה הטהורה והצנועה, איכם כל עדת בני ישראל בדוד הורודוק ? שלשה ימים רתח דמכם ולא נרגע, היתה זו מחאתכם האחרונה עלי אדמות ואין שומע ואין מנחם. ויהי זכרונכם חרות בלב -- בל נשכח, ותבא הנקמה ותכפר על הכבוד שחולל ועל הגפשות היקרות שנדמו ללא עֶת. השם ינקום דמם ! 1 צר ב ה חיים בן יוסף קלוזז'ני. אברהם דורצין, הי ינקם דמו נר נשמה ,הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" -- אמרה זו לא חדשה היא אצלנו. לא היינו עניים ב,בגי עניים". בכל מקום, גדול וקטן, היו כאלה, ובקהילה קטנה -- רב יותר באופן יחסי מאשר בעיר גדולה. על בגי עניים אלה, שפרצו להם דרך בכוחותיהם העצמיים ויצאו למרחב הגדול, כתב המשורר : שויעלו מאורות ממאורות אלינו. ,וגאונים מגגות אלינו ירדו... (ביאליק, המתמיד).

בן עניים היה אברהם דורצין. אביו היה רוכל מהלך בכפרים. סובב הולך מכפר לכפר וחוזר לשבת לביתו. גם האם עבדה כל עבודה לכלכלת בני הבית. ואברהם נער מוכשר. צמא דעת והשכלה. כשנפתח בעיירה בית הספר הממשלתי העירוני, המליצו עליו לפני הדירקטור של ביה"ס, והלה הסכים לקבלו למוסד: בלי שבר. לימול: ולא רק שכר לימוד, לא יתכן שתלמיד זה ישב בכתה בין חבריו ולא יהיה לבוש מדים כחבריו, כנהוג.: אז בכל בתי הספר הממשלתיים. ובכן יזם הדירקטור לארגן נשף בביה"ס וההכנסה היתה מוקדשת לטובת התלמיד לקנות לו ספרים ולתפור לו מדים. עבר התלמיד בהצלחה מכתה לכתה עד הסיום. על בי"ס תיכון לא יכול היה להעלות על דעתו אפילו בחלום. והמקום היחידי שאפשר היה ללמוד בלי כסף -- היה האינסטיטוט למורים בוילנא. ואולי היתה לו נטיה להוראה. לא נזדמן לנו אף פעם לדבר על זה. קרוב הדבר, כי רק הצמאון להשכלה הנחה א,תו לוילנא. בחופש היה חוזר הבחור הגבוה לעיירתו ובראשו מתנוסס הכובע האוניפורמי של האינסטיטוט עד בוא השעה והחניך מפליג שוב למקום התורה. וכך כל שנה. ובינתיים יש עבודה ציבורית, וחולמים חלומות עַל קהלה יהודית בעתיד, על מוסדות אוטונומיים, על חנוך לאומי ועל תרבות לאומית ועל כל 17