נסכו רוח של התלהבות, התרוממות ואחידות. כשהיה מנעים זמירות, נמשכו כלם אחריו והיתה השירה והתפילה בוקעת כגלי ים, הודות למנצח הגדול, בעל שאר הרוח, המתעלה והסוער -- היוצק טיפין טיפין ומגבשם לאבני ברקת. כל מי, שזכה להיות מתלמידיו, לא ישכח לעולם את תורתו, לקחו, הסבריו ופרושיו. מתוך האמונה שיקדה בו לציון ולשפת-עבר, ינקו וניזונו תלמידיו הרבים והאמינו כמוהו בשיבת העם לציוז ותחית השפה במולדת. בעיר מולדתו דויד-הורודוק היה מהראשונים, שהניח את היסודות לבית ספר עברי, לנוער ציוני, למורדים בגלות ובשעבוד. הוא זכה לעלות ארצה ולהיות בין המגשימים ולמרות שסבל הרבה, לא התאונן, אלא נשא באהבה את קשיי ההיאחזות בארץ. יוסף ז"ל נכנס לחברת המורים ולאחר מכן לתפקיד מזכיר המורים, מקום, שכהן בו 30 שנה ופעל גדולות ונצורות. לנו, למשפחת בני דויד-הורודוק בארץ, אבד במותו של יוסף לא רק החבר, הרע, הידיד והמורה, כי אם האישיות -- הוא היה בשבילנו בבחינת ,וכל הדבר הקשה יביאון אל יוסף". ידע יוסף, על אף טרדותיו המרובות, להעמיד את עצמו לרשות הועד של בני דויד"הורודוק ולעזור בכל מרצו ותום לבו לניצולי המלחמה האחרונה ברוסיה -- לתומכם, לסעדם ולעודדם. בכנוסים ובאזכרות ידע להביע את הצער, היגון והשכול הכללי ותמיד מצא מילת הנוחם.
במותו נלקח מאתנו ומבית הכנסת דחסידי סטולין וקארלין אחד הבנים הטובים והנפלאים של דויד-הוירודוק. הוא נשרף מלהט נפשו, אוכל מלהב האהבה והמסירות לזולת. צעיר ורענן היה ברוחו ובמראהו, תמיד מלא חיים, שופע מרץ ואב ליוזמה. איש הנמוסין, חובב ומחובב, ,צנא מלא ספרא"? בעל תוכן ולבוש, צנוע ולוחם כאחד. נתייתם קבוץ בני דויד"הורודוק שבארץ ואין לנו ניחומים. נאלם דברה ומדריכה של משפחת בני דויד-הורודוק. גדול הצער ורב הכאב וביחד עם בני משפחתו, אשתו -- החברה למופת. בניו היקרים ואלפי מכיריו וידידיו, אנו מבכים את אובדן האיש היקר יוסף. ,ווי להאי שופרא דבלי בארעא". יהי זכרו ברוך ! ח. קלוז'ני מתוך ישיבת האבל ב,בית המורה? בשבעה למותו דיר ב. בן"יהודה, מנהל גימנסיה הרצליה בת"א : מת עלי ידיד וחבר. הייתי בבית המנוח, דקות מספר, כשעה ומחצית השעה, לאחר שנפחה נשמתו. קרובים רגילים להביע יגונם בדמעות ובזעקות, ידידים מבליגים ומחניקים יגונם, אבל אין הוא פחות עמוק. לי, ולעוד לא מעטיֶם, היה קשתן ז"ל ידיד למופת. הכרתיו כל 30 השנה שעבד במוסד. זוכר אני את היום, בו נכנס לעבוד במוסד. מכיר את עצמו, יודע את מקומו, הוא שבה לבנו. דומני, שלא אטעה אם אגיד, כי אם סניף המורים בת"א שהתחיל באותו יום, בחדר של ד' אמות ובכתיבה ביד, ללא כל מכשירי משרד, אם סניף זה הוא כיום בעל בית בתל-אביב, יש לזקוף עובדה זו בהרבה על חשבונו של קשתן ז"ל.
רק בן 59 שנים היה בהסתלקו מאתנו; כמה רצה לעבוד וכמה עבד באהבה! מדוע נלקח מאתנו, בלא עת? נוהגים להגיד: אבדה שאין לה תמורה. ודאי יימצא אדם שינהל המשרד בת"א ויצעידו קדימה, אבל כאן אבד צרוף יקר המציאות, שלא במהרה יימצא דוגמתו. היה תלמיד חכם והיה מכבד תלמידי חכמים. הוא לא סבל בורות. היה אציל ובאצילותו שבה לבנו. זוכר אני כתב 188