את הלילה האחרון בגיטו לא אשכח לנצח... ישבנו יחד עם ההורים עד 3 אחרי חצות. נפרדנו, התנשקנו ובכינו התנשקנו ובכינו. נפרדנו מתמונותיכם ולחצנו אותן אל לבנו. אבי אמר ;ודוי" ואמי התרחצה, לבשה לבנים נקיים והכינה את עצמה לקראת המות. אותי גרש גרשה מן הבית : ,צא מכאן, עזוב אותנו אתה תישאר בחיים, תסתתר, אל תהיה על ידנו. אתה לפחות, תקום את נקמת דמנו... אתה תספר עלינו!"... באותו הרגע לא האמגתי לדברי אמי. איך אברח ממות, ואנו מוקפים מכל העברים. לבסוף עזבתי אותם, רק כדי לתת השליה שאני נשארתי חי ויקל להם ברגעי חייהם האחרונים. ככה נפרדתי מהם לעולמים. לא פעם קללתי את הרגע הזה שעזבתי אותם. הוי, כמה רציתי למות אתם יחד חבוק בזרועותיהם, כמו שכל הקדושים מתו חבוקים ודבוקים. 18 יום שכבתי במרתף צר עם זאב מ, חפשתי דרך, בקשתי תחבולה איך לצאת מכאן. לבי אמר לי כי אם אצליח לצאת מן הגיטו לא אמות. אמרתי לחברי שננסה יחד לברוח. אך אשתו היתה עוד אז בחיים, נחבאת באחד החורים, גם אמו, אחיו נ. ואחותו בתיה. ולא הסכים לעזוב אותם. גם דודו שלום ד. וביתו עוד נשארו אחרי השחיטה. רק אני הייתי הערירי ה;יתום". הייתי נפגש עמם בלילות ומשתדל להטותם לרצוני לחפש דרך ועצה איך לצאת מכאן. אולם הם חכו, אולי יארע נס, וככה נשארו.
אז התחלתי לבדי לחפש תחבולות. בלילה ה-18 אחרי ההרג, זחלתי בחשכת הגיטו. החלונות והדלתות פרוצים. הכל היה לשאיה. כל רגע דומה אני שעוד מעט אתקל בגוף אחד המתים ושערות ראשי הסתמרו. והנה נתקלתי באיש חי. התקרבתי אליו ומה תמהתי כשראיתי לפני גוי גבה קומה. (זה היה ראש הגנבים בסטולין. אחר-כך נודע לי כי הוא חבוש עכשיו בבית-הכלא). והוא הוציאני מן הגיטו. וכל אלה שנשארו אחרי נמצאו בעוד ימים אחדים מומתים. + בשבילי החלו אחר כך ימים אין חפץ בהם. אדם מיותר בארץ! ומה שעבר עלי אין בכוחי לספר, רק הודות לאחדים מידידי, מאכרי הכפר יצאתי לדרך המלך. ז'"א נכנסתי לפלוגת הפארטיזאנים וממנה לצבא האדום, מה שהיה אתי אחר כך -- לא אספר זה כבר לא חשוב. אני משער, שתקבלו מושג ברור מכל מה שעבר עלינו, מבני כפרנו ר. פגשתי בצבא, עוד שני בחורים אחים בניו של א. שולמן הלוי. מיכאל נוסנצ'וק ,דבר" ייט תשרי תש"ז 14.10.46. תורגם מאידיש עַ"י י. עידן 21