מי שהוא מן הכפר ואדע פשר הדבר. והנה עבר אחד האכרים והביא לי את הבשורה האיומה. שעות אחדות לפני זה לא ידע איש את המתרחש לבוא. כל אחד עבד לו עבודתו, מי על סדנו ומי על מחטו. ופתאום -- והכל מתים. וגם יעקב ביניהם. לפני שעה התבדח עוד והתלוצץ ועתה מת. על מה ולמה ? 53 איש נהרגו בכפרנו ובינמהם גם מוטיל ז. אבי חנה'לה גיסתנו. יעקב עוד אמר כמה מלים לפני מותו. אספו את כל יהודי הכפר לסככה של מכבי-האש, כבלום שלושה-שלושה והוליכום אל בין הגרנות והמיתום. אחר כך באה הידיעה גם מדויד הורודוק מה שעשו שם. אני התחמקתי בהחבא מן הכפר לדרך אל סטולין. הרוצחים הרגישו כי אינני בין הנרצחים ויצאו לחפשני. אולם אחד האכרים מידידי החביאני שלא ימצאוני. בסטולין עוד היה שקט בזמן ההוא. פראי הס.ס. פסחו משום מה על סטולין. הם תפסו רק את דויד הורודוק והתושבים הנוצרים עשו את מלאכתם -- גם בכפרי ברובליה ביצעו את הרצח ה,שקצים" מאכרי המקום וגם מן הכפר הסמוך ה. (הערת המביא לביהד"פ : הרוצחים מן התושבים הנוצרים לא העיזו לרצוח גם את הנשים והילדים. היתה בזה הסתייגות ידועה, מעין ,חסידות* נוצרית : בנשים לא לשלוח יד. גם בשנת 0, כשהכנופיות של בולק-בלחוביץ השתוללו בפולסיה הן קיימו ,חסידות"* נוצרית זאת).
הנשים השכולות והאומללות התגוללו בשדות וביערות, שדדו מהן לעיניהן כל אשר נותר להן ולשום מקום לא ניתן להן לבוא. ועד הקהל בסטולין השתדל מאד ואחרי רוב עמל ושלמונים מרובים הורשה להן לבוא לסטולין. ביום השני של ראש השנה נכנסו שני רוצחים לבית אחי משה, הוציאוהו מביתו וכלאוהו. אחרי שלושה ימים נודע לנו כי הומת בעינויים, רק אחרי חצי שנה עלה בידנו להביאו לקבורה. עטפנוהו בטליתו ובנו ל. אמר קדיש אחריו. מאז החלו ימי עניי ומרודי, נשארתי אני היחידי מוקף אלמנות ויתומים, ועלי היה לדאוג להשיב את נפשם הרעבה. בביתנו היה כל הזמן ,מנין? ואבי היה אומר קדיש. בראשונה לזכר קדושי ר. ואחר כך לנשמת אחי ודודתי. אבי לא היה מדבר, היה נושך את שפתיו ודומם. לפעמים כשהנשים היו מתפרצות בבכי -- היה גוער בהן לבל תישאנה נהי והוא עצמו היה נחנק ברגע זה בדמעות בגרונו. אני -- הייתי מוכרח להראות אומץ ועוז נפש וכולי טובל בדמעות. ב-7 בערב אסור היה להיראות בחוץ. הבית סגור. התריסים מוגפים ואנו יושבים סגורים ומסיחים עליכם, ועוד פעם עליכם. היודעים אתם את גורלנו ואם יוודע לכם עליו בזמן מן הזמנים ? כך עבר החורף. בערב פסח 1942 גרשו אותנו מביתנו. אז גם החלו לדבר כי בקרוב יקימו גיטו סטולין. אין מספר לקנסות ולכספים שסחטו מאתנו. את עורנו פשטו ממש מעלינו.
בערב שבועות גמרו להקיף את הגיטו בגדר של 15 חוטי ברזל ושלושה מטר בין עמוד לעמוד. יצאה הגזרה לעבור אל הגיטו. כל אחד לקח אתו משהו. הלא צריך לקיים את הגוף העלוב. אבי לקח מקלו בידו והלך. היינו כולנו בחדר אחד, וכן האחרים. בגיטו החלו חיים, שטוב מהם המות. לא לצאת ולא לבוא. יום יום היו מתים 12 איש. אנשים שכבו נפוחי רעב. ראיתי את רגלי ההורים הנפוחות ולבי התפלץ בקרבי. שום שיחה אחרת לא היתה נישאת על שפתיים, רק אוכל ואוכל. מצאנו דרכים איך להגניב משהו מזונות לגיטו והנה נפלו ידיעות מדהימות שימיתו את כל היהודים. הלב לא רצה להאמין. הייתכן ? גם ילדים ? היהיה דבר כזה ? והנה בא יום חושך ואפלה, יום ערב ראש-השנה 1942. 7000 נפשות היו אז בגיטו סטולין וכולם נעקדו. הקברים היו מוכנים מראש. הפשיטום ערומים. השכיבום בבורות וירו בהם שורה אחר שורה. 210