שנה בערך ביום סתיו גשום וקר, גורשו גם הנשים והתינוקות מן העיר ע"י המשצ'ניעס שרדפום מספר קילומטרים בצעקות ; לכו לכן, אין אנו זקוקים לכן. בין הנשים היו כמה גברים שהתחפשו בבגדי נשים, ביניהם הרב משה בר' וולוולה גינצבורג. המשצ'ניעס, שבדקו את פרצופי המגורשות הכירוהו, הוציאוהו והרגוהו. לאה בת אביגדור, אשת ר' משה קלוז'ני ז'ייל, לא יכלה להוסיף ללכת עם המגורשות ונשארה יושבת ליד ביתו של חיים ברוכין. היא נרצחה במקום. פייגלה אשת בייציל יודוביץ ורבקה בת מאטיל ברגמן ובנותיה נשארו עד הסוף, ואך הוציאו מהם את זהבם וכספם -- הפשיטון, הריצון לגשר אולשן ורצחון שם. חייה בת ר' אשר יודוביץ, בראותה את המתרחש, תפסה את תינוקה וקפצה אל נהר ההורין. חלק מן המגורשות הגיעו לגיטאות של לכווה, סטוליז וויסוצק, הם שתו מכוס התרעלה וחוסלו עם הגיטאות של לכווה, סטולין וויסוצק. יה" זכרם ברוך לעולמי עדיות: ב צ: ב4-ה. נרשם ע"י יעקב בן יוסף קלוז'ני מפי בת שבע קושניר וגרונם פילוין. על שתי עיירות: סטולין ודויד-הורודוק והכפר רובליה
(מתוך מכתב אחד הפרטיזנים מן הצבא האדום, שלוח אל אחותו בארץ. במכתב זה באה עדות ממקור ראשון על גורלם של שתי עיירות בפולסיה, סטולין ודויד-הורודוק, שתיהן ידועות בפעולותיהן למען הקרנות ולמען השפה העברית. בזו האחרונה, דויד הורודוק, נוצרה כעשר שנים לפני המלחמה תנועת ,בני יהודה*, נוער של בית הספר שנטל על עצמו לעבור לשפה העברית פשוטו כמשמעו, בבית, ברחוב ובכל מקום. והגשימו החלטה זו בעקביות ובמסירות יוצאת מן הכלל ושימשו דוגמה ומופת להרבה בתידספר ,תרבות* אחרים בפולין המדינה. בעל המכתב מיכאל נ. גר בכפר בין שתי העיירות והוא מתחיל את מכתבו מגורל הקיבוץ היהודי הקטן בכפר זה. אנו מביאים קטעים אפייניים מן המכתב הזה הפותח לנו אשנב להציץ לתוך חשכת הגיהנום בו הוטלו מליוני אחינו בפולין). ..ימים ולילות מלאה רק מחשבה אחת את לבי: התדעו אתם, לפחות, את ענוינו ומרי גורלנו ? בברחי מחשכת הגיטו מידי הגרמנים הארורים והתגלגלי בבצות וביערות, בחורים ובמחבואים, ממש ככלב שוטה, רק מחשבה זאת נקרה את מוחי: איך להודיע לכם, אחי ואחיותי, הידע מי שהוא ממשפחתנו אחרי מותי את אשר עבר עלי? לא פעם אמרתי לשלוח יד בנפשי. רק כאשר עלה וכרכם לפני אזרתי עוז ונצנוץ תקוה עברני: אולי? ובשארית כוחותי התגברתי על הכל ואז היתה שאיפתי היחידה להגיע ליום בו אקום בנשק בידי לקחת את נקמתנו.
לא בנקל עלה לי הדבר להתקבל לפלוגת הפארטיזאנים, ואחר כך לצבא האדום. עם הרוסים עברתי את ליטא, לאטביה, נלחמתי בחזית ורשה ולבסוף גם הגעתי אל ברלין, זאת הטמאה ונקמתי את נקמת דמנו השפוך... אבל הפצע העמוק אשר בלבי לא נרפא... בשנת 1941, בשבוע אחר תשעה-באב, אני זוכר, זה היה ביום ראשון לשבוע, היתה השחיטה האיומה בדויד הורודוק. אספו כל הגברים למגרש מחוץ לעיירה, באמתלה שיקחום לעבודה והמיתו את כולם ביריות. אני הייתי אז בכפר ר. ולא ידענו דבר. היתה לי תמיד אהבה לדייג, קמתי אחר-הצהרים והלכתי אל הנהר. קראתי לבן דודתי יעקב ר. שיילוה אלי. והוא כדרכו מתלוצץ ומשיב : כעבור שעה אבוא אל הנהר בסוס ובעגלה להביא את הדגים שלך. הלכתי לבדי. ב-5 לפנות ערב הגיע לאזני קול יריות של רובים אחת אחרי השניה. התחבאתי עמוק בין השיחים ואני מחכה אולי יבוא 209