מ. קרבצוק ביקורי בדויד-הורודוק אחרי השואה 1 ממוסקבה ללאכווה הרגשה מיוחדת .במינה אפפה אותי, עם כניסתי לבית-הנתיבות במוסקבה, המוליך לעבר הומל. נדמה שהנה, בעוד יום-יומיים אגיע לעירי, לחוג משפחתי, ידידי, מכרי וקרובי. עד הדניפר אין הנסיעה מענינת ואפשר לשקוע בשקט בקריאת ספר או עתון, ולגלגל שיחה עם הנוסעים בקרון. 6 -- 7 שעות לפני גשר הדניפר מורגשת עצבנות בקרב הנוסעים. השנה היא 5. הגשר על פני הדניפר הוא ארעי והימים ימים ראשונים לאחר המלחמה. פחד תוקף את הכול, בעבור הרכבת על המסילה שמעל לרצפת הגשר חסר-המשענות. אך סוף-סוף הגענו לתחנת- הרכבת בהומל. בקושי אפשר להחתים את הכרטיס לרכבת היוצאת לעבר בריסק. מאז גובר והולך הרצון להימצא כבר בתחנת לאכווה. בתחנת מיקאשביץ' מתחילים להסתכל בעיני הנכנסים והיוצאים תוך חיפוש אחרי פרצופים מוכרים, וכבר נשמעים סיפורים ראשונים מפי עדי-ראיה על ההריגות בסביבה. לפנות בוקר הגענו ללאכווה. 2 מלאכווה להורודוק
ברדתי מהרכבת, מדמה אני בנפשי שהנה יקפצו בודאי העגלונים, שנהגו לעשות דרכם בין לאכווה לדויד-הורודוק, ויחטפו את מטען הנוסע כמימים ימימה. אך דומית-מות שוררת בתחנה. גם אין היא נמצאת במקומה, אלא בצריף-עץ קטן. בפנים יושב סדרן ; על השאלה : ,כיצד מגיעים לדויד"הורודוק" -- הוא משיב : ,ברגל, אין עוד ז'ידים שיובילו". בעגלה, שבה הגעתי ללאכווה העיר, נוכחתי לדעת שלא נשאר כאן אף יהודי. בלית-ברירה נטלתי מזוודתי וצעדתי ברגל. במרחק 3 - 4 ק"מ משם פגשתי בגוי מוכר לי מן הבית, המתעסק בהובלת הדואר בין שתי העיירות פעמיים בשבוע. ההצלחה האירה לי פנים, ודווקא ביום בואי נסע הגוי עם הדואר. כל הדרך מלאכווה לדויד-הורודוק היתה חלקה כריצפה בתקופת המלחמה. הגרמנים הביאו למקום משורי חשמל עם גנרטורים, נסרו את העצים שביערות והפכום לקרשים שבהם תוקנה הדרך. הגוי סטאחייקו, שנסעתי בעגלתו, סיפר לי בדרך על מה שעלתה לציבור היהודי בדויד- הורודוק. הרגשתי בדבריו הסתייגות מוזרה, ודימיתי שביקש להעלים ממני את האמת. ,גוי כמנהגו גוהג", הירהרתי, ,אבוא הביתה ואדע". העגלה הגיעה עד לגשר הקטן, בקרבת ביתו של סלובודניק לשעבר, סטאחייקו ביקש ממני לרדת הואיל ודרכו פונה ימינה, אל ביתו שלפני בית-הדואר. כשירדתי חשתי שחסר-בית אני. 3 הכומר ואשתו
המשכתי ברגל. מן הגשר הקטן עד לגשר הגדול היו בתי היהודים ריקים ונעולים. החלונות הוצאו ממשקופיהם ובמקומם בלטו קרשים. בעברי על-פני הגשר הארעי שעל ההורין, שהיה בנוי מסירות וקרשים, הכירני הכומר המקומי, והזמינני באדיבות לביתו. קיבלתי את הזמנתו והתחלתי להטרידו בשאלות. התשובות היו מתחמקות ותוכנן היה: -- ,אנו עצמנו פחדנו מפני הגרמנים, כלואים היינו בבתינו ולא ראינו מאומה. רק במועד מאוחר יותר נודע לנו על הטבח. בהביעי משאלה לגשת לבית הורי, אמרה אשתו של הכומר: ,אין לך מה ללכת, ביתכם פוצץ על-ידי פרטיזנים על שום ששימש מאפיה לצבא הגרמני". בכל זאת סרתי שמה. 227