שולמית דורצ'ין כל שאנו מתרחקים מזמן מלחמת השחרור ואנו מעלים בזכרוננו דמויותיהם של בנינו ובנותינו שנפלו, דמויות הנשקפות לנו מעזבונם הספרותי וממכתביהם -- אנו אפופים רטט של הוד לתפארת האדם שבהם. דמויות אלה תשמשנה לנו בעתיד, נכס יקר לחנוך הדורות הבאים, מעין פרק חדש בספר הספרים שלנו... ביחוד אצילות הן הדמויות של הבנות. מספרן היה פחות ממספר הבגים, ועל כן היה חין ערכן ברמה יותר גבוהה. שולמית עומדת ללא כל ספק, בשורת הדמויות האלה. בת לשתי המשפחות המיוחסות שבכפר. מצד אביה למש- פחת דורצין המפורסמת כאנשי מעשה, ומצד אמה למשפחת שלמה זינגרמן ומשפחת הרב ר' דוידל מהורודוק -- אצרה בנפשה הטוב והיקר משני הצדדים יחד. מעשיות ואצילות, תבונת אנשים וזיו אראלים, ארץ ושמים בה נשקו, טיפוס נערה לא רגיל ואנו נותנים כאן קטעים אחדים ממכתביה וגם קטע מן החוברת שהקיבוץ הוציא לזכר חלליו במלחמת השחרור. ומתוך שני אלה תתיצב לפנינו הדמות של שולמית בכל זהרה האנושי. מל עדיתייץ בדרך מסיביר לארץ-ישראל היו, כידוע, תחנות בינים במחנות הפליטים בגרמניה. סוף סוף בא היום המקווה והמשפחה עומדת לעזב את המחנות ולעלות לארץ בתעודות של לחוזריםי; פביכול,

אין הנערה מסכימה לעלות יחד עם ההורים, והנימוק : ,אני צעירה ובריאה, ואני אוכל לעלות בעליה ב'. ויש כ"כ הרבה נכים, שלא לפי כוחם לגנב גבולות וכדומה -- הלא מוטב שאחד מהם יקבל את הסרטיפיקט... ואני אעלה כמו שרבים עולים... ובינתים אני אמשיך לטפל בנוער שבמחנות. עמיייבנה? במכתב לחבר שנשאר בגרמניה היא כותבת מעיר הנמל, אחרי שנפגשה עם כמאה איש נוער העומד לעלות לארץ. ,כל הנוער הנוסע אתי, רוצה אך ורק להמשיך בלימודים. שוחחתי אתם. וכולם נוסעים אך ורק למטרת לימוד ולימוד. ,ואת הארץ מי יבנה" ? -- היא שואלת והיא מסימת את מכתבה: אני כבר מתחילה לחשב אחרת על מה שנוגע לפתיד שלק;; מאושרת בין המאושרים כך ראתה את עצמה בבואה לקיבוץ (ניצנים). מלחמה כבדה היתה עליה לנהל עם ההסכמה הכללית שהיתה שלטת בחוגי מכריה בעיר 209