על הקיבוץ. והיתה לפניה דרך ,טובה" ובטוחה. משם, מרוסיה הביאה תעודה מביה"*ס הגבוה שביקרה בו עם ציונים טובים. וכאן בירושלים שערי האוניברסיטה נפתחו לפניה לרוחה. נכנסה באמצע השנה ועברה בהצטיינות לקורס השני (פיסיקה -- מטמטיקה) וגם סטיפנדיה מובטחת לה. אולם ,נולדתי להיות קיבוצניקית" היא מתנצלת בפני קרוביה על המפנה שעשתה בחייה. ,רק פה התחלתי לחיות* והחדשים הקודמים היו ,חדשי התנוונות* ,ונשאר לי להצטער מאד על העבר. כי ,לחוש דכאון על אדמת המולדת -- זהו חטא שאין כמוהו....* אחד החברים של הקיבוץ (יששכר) כותב בחוברת לזכר הנופלים : ,שולמית איננה דמות שכיחה בימינו. היא היתה שייכת כאילו לתקופה מוקדמת יותר של הציונות החלוצית"... הילדה קלטה נבטים ראשונים לאידיאליות לאומית ציונית בתוך כתלי בית הספר ,תרבות* בעיירה (סטולין) וגם בבית ההורים -- ציונים מסורים -- היתהּ שלטת רוח ארץ-ישראלית והשפה המדוברת בבית היתה פברית: ובהכנס השלטון תחת משטר הסוביטים, וביה"ס העברי הפך לבי"ס בשפת הוראה אידיש ורוסית, וכל רוח לאומית גורשה ממנו ביד אכזריה, נלחמת שולמית, לפי דרכה, ברוח הזרה ואינה נפנעת).:
שש שנות הגרוש בסיביר הראו לה את הנוער הרוסי, איך הם גדלים ומתחנכים לאהבת ארצם ומשטרם, וזה חישל עוד יותר את רוחה להתמזג התמזגות גמורה עם הארץ ועם אדמתה, על כן ,חטא הוא לחוש דכאון פה על אדמת המולדת? זהו מעין הד לשירתו של המשורר : ,הלא את אבניך ארצה ואשקן, וטצם רגביךף לי מדבשי טרב מן המצור קטע ממכתב : ,צבי, (חבר שעמד לסיים את הטכניון, נפל אח"כ כחבלן בסדום) הלא ידענו, שבגורלנו יפול להשתתף במלחמת השחרור.. ,לי כל כך טוב. איך הצלחתי לברוח מהעיר. הרי לפעמים גל של אושר אין סופי ממלא את לבי למחשבה שאני פה ויכולה במו ידי לעשות את זה שאני עושה". ,שלמנו קרבנות יקרים (שלשה חברים של הקיבוץ נפלו מן ההתקפות הבלתי פוסקות של השכנים, יבנה מצפון ואשדוד מדרום) וכבר גואלו ידי בדם, בהרבה דם של בחורים, שלפני רגע כך אמרו: שולה, את ,אייזן" וחדלו לחיות... אבל הצלחנו להתגבר. קבוצתנו עומדת איתן. ואני רואה את עמי -- עִם נחמד. רוצה להגאל ומוכן לגאולה. אני מתחילה להיות גאה כעמי. הן נוער כזה לא תצליח לחנך אף אומה אחת... מהדהדים פה, בדברים האלה. זכרונות משם, מן הרוח של הנוער הרוסי הקומסומולי -- שגם צבי, אליו נכתב המכתב, הכירו וידעו יפה יפה -- הגוער המתחנך למסר הכל למען המולדת והמשטר, אפילו את...
ובמכתב אל האח: נכון, יוסי, שאנחנו צריכים להיות מאושרים, שבגורלנו נפל להשתתף במלחמה הקדושה, מלחמת השחרור, אני מרוצה ממך שאתה בשורות הלוחמים, חבל רק, שאנו בפינות שונות. ואחרי שהיא מספרת לאח על העמזה שיש לה בחברה, שגם את המשוריין שלהם קראו בשמה : ,שולמית?, כדרך אחות הרוצה להבליט עצמה מעל לאח, ולא בלי רגש של גאוה עצמית -- היא מוסיפה בסוף בהומור יקר : ,תתכופף בזמן הקריאה, ש,הבלופים" שלי יעברו מעל לראשך הנחמד". 200