אל בית-הכנסת. בערב ראש השנה היו עוברים דרך עירנו חסידי סטולין, מטורוב ואולבסק בדרכם אל הרבי, אל סטולין. משה מחורובסק היה נוסע אחרון. הוא היה סומך על סוסי הדואר שלו, שיגיעו למועד לסטולין. את ראש השנה היו מבלים כמעט כל הזמן בבית-הכנסת בתפילה, או באמירת תהילים. עבודת קודש מיוחדת ראו הנשים בהכנות נרות נשמה ליום הכיפורים. בזמן האחרון כבר היו נרות מן המוכן. אך לפני כחמישים שנה, היו מתקינות נרות אשה אשה בביתה, וכה סיפרה לי סבתא: בעשרת ימי תשובה היו לוקחים פתילים מכותנה ונוסעים לבית-הקברות, ושם היו הולכים לקבריהם של קרובי המשפחה ומזמינות אותם לקחת חלק בהכנת הנר. זה נקרא ,ציען אַ קנייטל". הבכי והצעקות שהיו מלווים את התחינה המיוחדת שחוברה לשם כך, הבקיעו שחקים. את כל הפתילים היו לוקחות הביתה, מחממות שעוה ומכניסות לתוכו כל פתיל ופתיל, לנשמת כל קרובי המשפחה שהוזמנו בבית-הקברות. מכל הפתילים האלה היו קולעות נר נשמה אחד -- גדול, שהלה בופר. כל יום-הכיפורים:
קשה לתאר את הפחד והמורא, שהיו נופלים על כל בני העיר, ערב יום הכיפורים. וביום התקדש שבת-השבתון. הכול נתקהלו לבתי-הכנסת, רק תינוקות היו נשארים בבית, אפילו הנוצרים פחדו להסתובב בעיר ביום זה. החרדה הרבה פגה במקצת, בשל מעשה שהיה בימי מלחמת-העולם הראשונה. ביום הכיפורים של שנת 1915 נכנסו הקוזקים העירה ואילצו את שלמה פינקלשטיין לפתוח חנותו ואף קנו אצלו מה שקנו. ומשחלפה השנה ולשלמה לא אירע שום דבר, להיפך, הוא צבר הון רב יותר, התחיל הנוער לנהוג קצת קלות ראש ביום זה. אחרי תפילת נעילה, היה כל אחד מוציא את נר הנשמה שלו מבית-הכנסת והולך עמו הביתה. ומבדיל עליו, והנשאר היה נשמר עד חוהמ"ס, ולאורו היו עושים את ההושענות להושענא רבה. והיה מעשה בסבא, שניגש ביום-הכיפורים אחרי נעילה להוציא את נרו, והנה מצאו כבוי. מיד הדליקו מנר אחר, עשה עצמו כאילו לא קרה דבר, אך פניו החוירו וניכר בו, שנבוך במקצת, הוא רמז לי לשתוק. למחרת בבוקר נסע לסטולין אל הרבי, אמנם חזר משם נרגע ושמח יותר, אך כל אותה שנה עד ראש חודש אלול היה נזהר מאוד ממעשה כלשהו, שיש עמו חשש של סכנה. לאחר יום הכיפורים נשמו הכל לרווחה. ,הסכנה" חלפה. החלו בהכנות לחג הסוכות.
הסוכה היתה מוכנה כמעט בכל בית באחד החדרים. לאחר המתיחות של הימים-הנוראים, היתה השמחה בסוכות רבה, ובעיקר בשמחת-תורה. רק העייפות המרובה מרוב ימי החג, ימי הסתיו המתקרבים, הגשם והבוץ. ההוצאות הגדולות הדרושות לסידור הבית לקראת החורף, לרבות בגד ומאכל -- העיבו במקצת על שמחת החג. אחרי סוכות התחילו ימים אפורים. הגשם כמעט ולא פסק. לפעמים היו נשארים ימים שלמים בצית. מאין רצון לצאת בגשם ובבוץ, עד שבא החורף -- ושלג כיסה את הכול, ועמו בא גם חג האורים -- חנוכה. היה זה בעיקר חגם של הילדים, על שום שלא למדו בערב ב;חדר". וליד נרות החנוכה היה קצת יותר שמח, אכלו לביבות, שיחקו בסביבון, והגדולים שיחקו בקלפים. אבל היה זה אי בודד של שמחה. בים החורף הארוך והמיגע, עד שהגיעו לאדר. פורים קרב ובא. רוחות קלות התחילו מנשבות, השלג איבד את צורתו הנוקשה ונעשה רך ושחור. הקרח התחיל להתבקע; ברחוב כבר נשמעה שירת הצפורים. האביב בא, והביא עמו קצת יותר חופש לחי ולצומח. פורים היה חג, שיהודי מכל ימות השנה הרשה לעצמו על פי דין לשתות בו ,עד דלא ידע'י. המסכות ומשחקי-הפורים אף הם שיוו ארשת שמחה לחג. משלוח מנות היה מקובל בפורים. זוכרני, שאצלנו עבדו שלושה אנשים רק בקבלת משלוח- המנות ההדדי. היתה זו עבודה אחראלת וכרוכה בטאקט רב: כדת מה לעשות כדי לשלוח לכל אחד, לפי כבודו ובהתאם לקירבה המשפחתית. .3