משה גריצר בנפתולים למען החיים בשנת 1939 כשהגרמנים כבשו את פולניה׳ הײתי מגװים הצבא הפולני. עם כיבוש האזורים המזרחײם של פולניה ע״י הרוםים׳ נפלתי בשבי הרוםי בשפטובקה. במחנה השבױם הרוםי פגשתי שלשה יהודים מלוקוב: ליבלבםר, הבן של הרב בובגיקר (זקליק) ויעקובוביץ׳ (בנו של מנשה דרושקש). אני ויעקובוביץ׳ החלטנו לחזור ללוקוב. זקליק ובםר נשארו ברוםיה ואחר כך הגיעו לישראל. כשחזרתי ללוקוב םפרו שמיד עם כניסת הגרמנים׳ הם עשו פעולת עונשין בגלל הריגת שלשה גרמנים. תטםו יהודים ופולנים וגרשו אותם ברגל לשדליץ, בדרך הרגו מספר יהודים (אני זוכר רק את שמו של קרבן אחד: משה פפרמן). משדליץ גרשו את האנשים לװנגרוב ושם שוחררו היהודים. כדאי לציץ, שבין המגורשים לונגרוב היה גם ה״פולקם־ דויטש״ צוז׳ל. אםרו אותו בגלל שטען שלא היהודים הרגו את 3 הגרמנים, אלא הפולנים ובאמת בגלל זה שחררו את היהודים. ללוקוב הובאו יהודים ממװלך, נשלסק, םרוצק — ם״ה מספר אלםי אנשים. היודנרט םדר יהודים אצל משפחות יהודיות מקומיות, בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש. היודנרט סדד גם מטבח ליהודים זרים אלה, המנהל של המטבח היה דוד משה הארנקיב.
עד מחצית 1941 חיו היהודים פחות או יותר רגיל. הצרות היהודיות האמיתיות החלו עם ההתנפלות של הגרמנים על רוםיה. הדבר החל בהוראה, שכל היהודים בגילים 17—50 יתיצבו בחצר השוק, משם העבירו אותם בקבוצות לעבודת כפיה. מקום עבודה אחד היה בלפוקם: במחנות, מקום עבודת כפיה אחר נמצא ברוגוז׳ניצה ליד מזריטש. ברוגוז׳ניצה הייתי עד להריגת מספר יהודים, ליבק קרפנקוב, יעקב פלישהקר ושמואל לײזרוביץ׳ (הקצב). בראותי מה שקורה, ברחתי מהמחנה וחזרתי ללוקוב. צריך לציץ שבזכות אברהם ויסבויים ניצלו הרבה יהודים במחנה רוגוז׳ניצה. מאוחר יותר, בחורף, שחררו את כולם והחזירום ללוקוב. הגרמנים יצרו משרד עבודה והורו, שכל היהודים ירשמו לעבודה. היהודים נשלחו לכל מיני עבודות ושילמו להם ב־1 ק״ג לחם עבור יום עבודה. אני נשלחתי לעבוד ברכבת, שם הייתי מועסק עד לאקציה הראשונה בשנת 1942. היה זה אחרי סוכות • כשיצאתי בבוקר לעבודה, ראיתי שכל הדרכים םגורות ע״י הגרםנים והאוקראינים • 323