משה גריצר בנפתולים למען החײם בשנת1939 כשהגרמנים כבשו את פולניה׳ הײתי מגוײם הצבא הםולני. עם כבוש האזורים המזרחײם של פולניה ע״י הרוםים׳ נפלתי בשבי הרוםי בשפטובקה. במחנה השבוײם הרוםי פגשתי שלשה יהודים מלוקוב: ליבל בםר, הבן של הרש בובגיקר (זקליק) ויעקובוביץ׳ (בנו של מנשה דרושקש). אני ויעקובוביץ׳ החלטנו לחזור ללוקוב. זקליק ובםר נשארו ברוםיה ואחר כך הגיעו לישראל. כשחזרתי ללוקוב םפרו שמיד עם כניםת הגרמנים׳ הם עשו פעולת עונשין בגלל הריגת שלשה גרמנים. תטםו יהודים ופולנים וגרשו אותם ברגל לשדלץ, בדרך הרגו מספר יהודים (אני זוכר רק את שמו של קרבן אחד: משה פפרמן). משדלץ גרשו את האנשים לװנגרוב ושם שוחררו היהודים. כדאי לציץ, שבין המגורשים לונגרוב היה גם ה״פולקם־ דויטש״ צוז׳ל. אםרו אותו בגלל שטען שלא היהודים הרגו את3 הגרמנים, אלא הפולנים ובאמת בגלל זה שחררו את היהודים. ללוקוב הובאו היהודים מװלך, נשלסק, םרוצק— ם״ה מספר אלםי אנשים. הױדנרט םדר יהודים אצל משפחות יהודיות מקומיות, בבית הכנםת הגדול ובבתי המדרש. היודנרט סדר גם מטבח ליהודים זרים אלה, המנהל של המטבח היה דוד משה הארנקיב.
עד מחצית1941 חיו היהודים פחות או יותר רגיל. הצרות היהודיות האמיתיות החלו עם ההתנפלות של הגרמנים על רוםיה. הדבר החל בהוראה, שכל היהודים בגילים 17—50 יתיצבו בחצר השוק, משם העבירו אותם בקבוצות לעבודת כפיה. מקום עבודה אחד היה בלפוקם: במחנות, מקום עבודת כפיה אחר נמצא ברוגוז׳ניצה ליד מזריטש. ברוגוז׳ניצה הייתי עד להריגת מספר יהודים, ליבל קרפנקוב, יעקב פלישהקר ושמואל לײזרוביץ׳ (הקצב). בראותי מה שקורה, ברחתי מהמחנה וחזרתי ללוקוב. צריך לציץ שבזכות אברהם ויםבוים נצלו הרבה יהודים במחנה רוגוז׳ניצה. מאוחר יותר, בחורף, שחררו את כולם והחזירום ללוקוב. הגרמנים יצרו משרד עבודה והורו, שכל היהודים ירשמו לעבודה. היהודים נשלחו לכל מיני עבודות ושלמו להם ב־1 ק״ג לחם עבור יום עבודה. אני נשלחתי לעבוד ברכבת, שם הייתי מועסק עד לאקציה הראשונה בשנת 1942. היה זה אחרי סוכות• כשיצאתי בבוקר לעבודה, ראיתי שכל הדרכים םגורות ע״י הגרםנים והאוקראינים• 323